כיבוש ניסבייז' בידי הסובייטים
בספטמבר 1939, עם פלישת ברית המועצות לחלקה המזרחי של פולין, כבשו הסובייטים את ניסבייז' והעיירה סופחה לרפובליקה הביילורוסית של ברית המועצות. פליטים יהודים מפולין הכבושה החלו לנהור לניסבייז'. הסובייטים הלאימו את כלכלתה של העיירה, פירקו מוסדות וארגונים יהודיים ושמו קץ לחיים הפוליטיים היהודיים. שני בתי הספר היהודיים אוחדו ובבית הספר המאוחד הונהגה היידיש כשפת ההוראה וכן תכנית הלימודים הסובייטית. בשנה השניה לשלטון הסובייטי הוחלפה היידיש ברוסית בתור שפת ההוראה בבית הספר.
כיבוש ניסבייז' בידי הגרמנים ורצח רוב יהודי העיירה
עם פלישת גרמניה לברית המועצות ב-22 ביוני 1941 ברחו יהודים בודדים מניסבייז' לברית המועצות עם הצבא הסובייטי הנסוג. ערב הכיבוש הגרמני היו בעיירה כ-4,600 יהודים.
ב-27 ביוני כבשו הגרמנים את ניסבייז' וכעבור ימים מעטים הטילו על יהודי העיירה גזרות. בין הגזרות הראשונות היו החובה לענוד טלאי צהוב, האיסור ללכת על מדרכות, האיסור על קשרים עם לא יהודים וגיוס לעבודות פרך בכפיה. הגרמנים מינו יודנרט והעמידו בראשו עורך דין יהודי מוורשה שהיה בין הפליטים בניסבייז'.
באוקטובר הטילו הגרמנים על יהודי העיירה חובת תשלום כופר ברובלים רוסיים ובזהב, וכדי להבטיח את התשלום עצרו גברים יהודים כבני ערובה. מעשי התעללות, שוד רכוש ורציחות יהודים הפכו לשגרה יומיומית. כלי הכסף והנחושת של היהודים הוחרמו, תושבי הרחובות הראשיים של העיירה פונו מבתיהם וכל עברה על תקנות הגרמנים גררה עונש מוות. מספר יהודים הואשמו בקניית תפוחי אדמה מאיכרים ונרצחו.
ב-29 באוקטובר 1941 נצטווה היודנרט לכנס את כל היהודים בכיכר השוק.
הלב חרד. יהודים העלו סברות רבות בלבם: אולי מתכוונים הגרמנים רק לשדוד את הבתים ועם תום ה"מלאכה" ישחררו אותנו. ואולי יקחו עוד פעם בני ערובה כדי לקבל כופר נפש. ואולי – מי יודע – מתכוונים הם לאותו דבר איום, שנהגו בפולין המערבית.
שלום חולבסקי, עיר ויער במצור
למחרת, לאחר שעות של המתנה בכיכר, הופרדו מהיהודים 685 בעלי מקצוע ובני משפחותיהם. השאר, כ-4,000 גברים, נשים וטף, הובלו לבורות שהוכנו מראש בגן הארמון של ניסבייז', ארמון האצילים לבית רדזיוויל, ולבורות שנחפרו כשלושה קילומטרים מן העיירה, בדרך לסְנוּב (Snow). היהודים אולצו להתפשט, נורו למוות ונקברו בבורות. הרוצחים היו אנשי יחידת רצח ליטאית, ז'נדרמים גרמניים ואנשי איינזצקומנדו 8.
