"יקירתי,
אני כותב מכתב זה ואיני יודע למי יגיע. אני נותן אותו למכר, עם כתובתם של חברינו.
אנו בתוך הגטו, עם הטלאים הצהובים על בגדינו, עלינו, על סבלותינו - אין מילים לתארם, וגם זמן לכך אינו בנמצא. המוות מישיר מבטו אל פנינו. אנו הולכים למות בידיעה שאויבו של העולם יפסיד במלחמה ושיהיה מישהו שינקום.
עד עכשיו מעטים מאיתנו עדיין מוחזקים בחיים כדי שנכסה [את הקברים] מעט, בדרך מחרידה [כך שבתוכם] אנשים שעדיין חיים ונאבקים נוכח עינוי נורא, לא דומה לעינוי שעליו קראנו בנוגע לספרד ולאינקוויזיציות אחרות (אי אפשר להשוותן לסבלנו הנוכחי).
האם יש דבר נורא מכך - משריפתו של אדם על המוקד, כפי שנעשה בספרד - זריקת מאות ילדים, לעיני אמהותיהם, לתוך בור וקבורתם בעודם בחיים?... ואמהותיהם מאולצות לראות את כל זה?
עד היום אני בניסבייז' עם כל משפחתי. חיים מאירק'ה נמצא עם משפחתו, כולל אביו, בברנוביצ'ה. אמו, עליה השלום, איבדה את שפיותה והשליכה את עצמה לתוך בור מים.
כל כך התקשחנו עד כי איננו יכולים להזיל דמעות. אנו מחכים למות כדי להינצל מהשפלה ומבושה נוספות...
אנו נמצאים בניסבייז' ואנו שומעים איך, מיום ליום, נהרגים אלה הנמצאים בעיר, ועכשיו תורנו, היום או מחר. אנו שוכבים, בבגדינו, עם הילדים, כה אהובים ומוכשרים, ומחכים למוות...
הרשל'ה שלי הוא בחור נהדר, גבוה ממני, ישר, חכם ומוכשר. יהודיתק'ה היא נערה נהדרת, גבוהה מאמה בחצי ראש, הו, כמה נהדרת היא, ואחרון חביב, שלוימל'ה, נער נהדר, חמוד ומתוק...
הו, אבוי, אבוי לנו!
הבטחתי לנוצרי שישלח מכתב זה שתגמלי לו אחרי המלחמה.
שלום מרדכי חישין, 18 ביולי 1942"
* [בלתי קריא], שלח את המכתב לחנה טשרניכוב, רחוב לוינסקי 61, תל אביב
