עם הגעתם לתחנת הרכבת גורשו שורדי הצעדה למחנה המוות טרבלינקה. קרוב ל-5,000 נפש רוכזו בטירה נטושה בפאתי העיירה. בין הכלואים היו בני משפחת ולד. בן המשפחה, יומק ולד (לימים בנימין יערי), תאר לאחר המלחמה את בריחתו:
אבא אסף את כל השעונים והטבעות שהיו על הידיים שלנו, תכשיטים מהנשים, ופקד עלינו כך: בעוד כמה דקות הוא יזרוק מהמגדל את כל התכשיטים. בהנחה שהאוקראינים יהיו עסוקים באיסוף התכשיטים, ננצל זאת כהפתעה ונקפוץ. למטה היו ביצות. היה די גבוה. אבא הניח כי הנפילה לא תהיה קשה וננסה לברוח, וכך היה.
אבא קפץ. אחריו בן אדם או שניים. הגיע תורו של אחד המכרים שלנו... גבר גבוה, בריון... והוא, תפס אותו פחד ורעדה, עמד על החומה ולא היה מסוגל לקפוץ... ואז אמא עמדה בתור אחריו עם אחי, הם היו צריכים לקפוץ ואמרה: למה אתה לא קופץ? אמר: אני מפחד, תקפצי את. שמעתי את קולה אומר: אני גם מפחדת. והיא תפסה אותי ואומרת לי: קפוץ! נדמה לי שהתווכחתי איתה, תקפצי את, ושמעתי מרחוק את אבא עומד וצועק "יאנק, יומק!" כי ראה שהקפיצה הופסקה. מסביב היו יריות בלתי פוסקות על אנשים שקפצו בכיוון לחומה, [באזור] של האוקראינים, ואני נדחפתי על ידי אמא, כפי שזכור לי, וקפצתי. והתרוממתי מהרצפה ורצתי בכיוון שראיתי מקודם בריחה של אבא, ואחרי איזה זמן מצאתי את עצמי בחורשה, על יד אבא ועוד מספר אנשים. התרחקנו. היריות פסקו.
לאחר יומיים של כליאה גורשו הכלואים בטירה לטרבלינקה, ביניהם אמו ואחיו של בנימין יערי ועוד כ-100 יהודים ששילמו כופר תמורת שחרורם כביכול. 600 יהודים נוספים שנתפסו במקומות מסתור נרצחו גם הם.
לאחר האקציה החלו מאות יהודים לצאת ממחבואיהם. "מי היה מעלה בדעתו שיהודים רבים כל כך יעזו להפר פקודה של הגרמנים [להתפנות]", כתב יצחק מילשטיין, "זה היה מרד גדול." כ-500 מהיוצאים מהמסתורים, ובהם ילדים קטנים, נרצחו בדם קר. מעטים מהמסתתרים הצליחו להימלט משידלובייץ. בעיירה נותרו כ-600 יהודים, 150 מהם אנשי שירות הסדר היהודי והיתר - עובדי כפייה. באוקטובר 1942 הועברו יהודים אלה לגטו סקרז'יסקו ומשם גורשו חלקם למחנה העבודה סקרז'יסקו-קמיינה והיתר – למחנה המוות טרבלינקה.
בשידלובייץ נשארו עוד כחודשיים כשבעים יהודים שהועסקו בעבודות כפייה. הם קברו את גופותיהם של מאות הנרצחים שנותרו לאחר האקציה מוטלות בבתים, ברחובות העיירה ובחוצותיה, ואספו את חפצי המגורשים. "אני כבר באמצע הרחוב ועומד עם המטאטא ליד ביתנו, ברחוב רדומסקה 97", כתב יצחק מילשטיין, "אני רוצה להיכנס פנימה אבל אינני יכול. אני עומד ודמעותי פורצות כמו ממעיין. כאן עמדה עריסתי. כאן ידעתי אושר עם הורי ועם אחי ואחיותי היקרים והאהובים." בנובמבר 1942 הועבר מילשטיין עם יתר עובדי הכפייה היהודים למחנה האסאג בסקרז'יסקו.