תקציר: דן מכמן
במשך השנים הועלו טענות שהמופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני שכנע את היטלר להורות על רצח היהודים - "הפתרון הסופי של שאלת היהודים" - או מילא תפקיד חשוב ביישומו.
מסקירה זו, המציגה את מצב המחקר עולה כי אין בסיס לדבר. עם זאת, המופתי ידע על הפתרון הסופי, קידם שיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית וניהל תעמולה פרו-גרמנית ואנטי-יהודית שכוונה לעולם הערבי.
בשנים האחרונות, עם החרפת הסכסוך המזרח-תיכוני, גבר העיסוק במורשת של תולדות השואה והשלכותיה על מערכות היחסים באזור, הן מצד חוקרים הן מצד פוליטיקאים ומדינאים. אחת הטענות שהועלתה בהקשר זה היא שהמופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, שכנע את היטלר לבצע את "הפתרון הסופי של שאלת היהודים", הוא מבצע הרצח המקיף והשיטתי של היהודים, וכי דבר זה התרחש בעת הפגישה בין היטלר לבין המופתי ב-28 בנובמבר 1941, אשר קדמה למה שמכונה "ועידת ואנזה". טענה כזאת הושמעה על ידי בארי רובין וולפגנג שוואניץ בספרם Nazis, Islamists and the Making of the Modern Middle East, וכיוון שהספר פורסם על ידי ההוצאה לאור האקדמית היוקרתית של אוניברסיטת ייל, הטענה הזאת קנתה לה מעמד והכרה. הטענה כשלעצמה אינה חדשה, והיא נשמעה בעבר גם על ידי אחרים, כשהיא נסמכת בדרך כלל על תצהירים של דיטר ויסליצני, פקיד נאצי מהמחלקה לענייני יהודים בראשותו של אדולף אייכמן במשרד הראשי לביטחון הרייך שבמסגרת הס"ס. מטרת הדיון במסה זאת היא לבדוק את נכונות הטענה בהתאם לממצאי המחקר.
הדיון מתמקד בדברים הבאים: (א) התפתחות המדיניות האנטי-יהודית של הנאצים ואופן קבלת ההחלטות של היטלר; (ב) הדרך בה התגבש והתפתח הפתרון הסופי ברמת ההחלטות וברמת הביצוע בשטח, ואבחון השלבים השונים בה בשנים 1942-1941; (ג) "ועידת ואנזה" ומידת חשיבותה - ההבדל בין ההערכות במחקר לבין הדימוי הציבורי; (ד) המופתי, יחסיו עם גרמניה הנאצית ומידת ההתייחסות שלו לשואה; (ה) ניתוח תוכן השיחה בין היטלר למופתי בפגישתם ב-28 בנובמבר 1941, על בסיס המקורות (שני סיכומים ארוכים מהצד הגרמני וסיכום של המופתי עצמו); (ו) ניתוח תצהיריו השונים של דיטר ויסליצני בשנים 1946-1945 והערכתם. לדיון כולו מצורפות תעודות מפתח.
על בסיס הדיון הזה מסתכמת מסקנתנו בנקודות הבאות:
מבצע הרצח המקיף והשיטתי של יהודי אירופה, ובמידת האפשר - גם של יהודים מעבר לגבולות אירופה, היה תוצאה של התפתחות פנימית במשטר הנאצי. זו נבעה ממשימה שהמשטר קבע לעצמו: "לפתור את הבעיה היהודית" על ידי "הרחקה מוחלטת של היהודים" (מטרה שהיטלר קבע עוד בחיבורו הפוליטי הראשון מ-1919), משום ש"היהודים" נתפסו כנשאים של רעיונות בעלי אופי של מחלה, אשר זיהמו את מוחותיהם של בני אנוש. רציחות והרעבות-עד-מוות התרחשו כבר בעת כיבושה של פולין ב-1939. התכנית המאורגנת של "הפתרון הסופי" התגבשה בהדרגה לאורך תקופה שהשתרעה מלאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941 ועד לאביב 1942. רגע מפתח בהתפתחות היה האיתות שנתן היטלר לחוגו הקרוב באמצע יולי 1941, להתחיל במבצע רצח מקיף. כבר במחצית השנייה של 1941 נרצחו ב"מזרח" (=ברחבי שטחי ברית המועצות הכבושים) מאות אלפי יהודים.
הוראתו של ריינהרד היידריך לשורת פקידים בכירים ממשרדי ממשלה שונים להתייצב לישיבת עבודה בבניין על שפת אגם ואנזה, ישיבה שנועדה בתחילה ל-9 בדצמבר 1941 ונדחתה בהמשך ל-20 בינואר 1942, אף כי יצאה למחרת פגישתם של היטלר והמופתי, מתייחסת במפורש להסמכה של גרינג להיידריך מיום 31 ביולי 1941, ולא להנחייה כלשהי לאחר הפגישה המדוברת.
הישיבה בוואנזה, הקרויה בטעות "ועידת ואנזה", היתה רגע אחד מתוך רצף של אירועים ותיאומים בתהליך התפתחותו והתגבשותו של "הפתרון הסופי", ולא החשוב שבהם. ודאי שלא היה זה רגע של "החלטה", דבר שמצוין במפורש בסיכום של הישיבה. יתרה מזאת, זה לא יכול היה להיות רגע של החלטה לאור העובדה שמבצע הרצח כבר התנהל במשך חודשים ארוכים. ההתייחסות לאירוע זה כרגע המכונן בטעות יסודה.
התוכן המתועד היטב של פגישת היטלר עם המופתי מצביע היטב על יחסי הכוחות בין שני האישים: המופתי לא היה כלל במעמד המאפשר "שכנוע" של היטלר. יתרה מזאת: המופתי כלל לא הציע במעמד זה ג'נוסייד. החוקר הבריטי דוד מוטאדל הראה לאחרונה יפה כי "לאל-חוסייני היתה השפעה מעטה מאוד על תהליך קבלת ההחלטות בברלין [בשנים 1944-1942]. הגרמנים התייעצו בו וניצלו אותו כאשר נזקקו לכך, אך לא היה לו כוח משל עצמו."
המקור היחידי לטענה (הכוזבת) כי חאג' אמין אל-חוסייני היה מעורב כביכול בתהליך קבלת ההחלטות על "הפתרון הסופי" הוא בעדויות הבתר-מלחמתיות על שיחות שניהל דיטר ויסליצני עם שני יהודים בזמן המלחמה: עם אנדרה שטיינר בסלובקיה ב-1943, ועם רז'ו קסטנר בהונגריה ב-1944. ויסליצני אכן אישר שכך אמר לשטיינר, אך בתצהיר המפורט שלו על הקשרים עם המופתי (מיום 26 ביולי 1946) אין כל אזכור לטענה כזו.
אף כי לא היה מעורב בתהליך קבלת ההחלטות על הפתרון הסופי, הפוליטיקה המזרח-תיכונית של המופתי, האסטרטגיות הפוליטיות שלו וחזונותיו – ובהם האנטישמיות שלו, הביאוהו לשיתוף פעולה אינטנסיבי עם הנאצים. וכיוון שהיה במגע עם פקידים נאצים בכירים רבים, ביניהם אלה שהיו בעלי מעמד מרכזי במבצע רצח היהודים, קשה להעלות על הדעת שלא ידע על כך, והסיכום שלו לפגישתו עם היטלר רומז די בבירור כי כבר היה בידו מידע בנדון באותו מועד. אף כי עניין זה אינו חסר חשיבות לתולדות המזרח-התיכון ובמיוחד ליחסי ערבים-יהודים, אין הוא חלק מסוגיית קבלת ההחלטה על "הפתרון הסופי."
קשת רחבה של יחידים, תנועות פוליטיות, ארגונים ומדינות באירופה הכבושה והבלתי כבושה ואף מעבר לגבולות אירופה, שיתפו פעולה עם גרמניה הנאצית לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה - מסיבות של קרבה אידיאולוגית והסכמה למעט או להרבה מטרות של הנאצים או מתוך תקווה להשיג מטרות פוליטיות או טובות הנאה חומריות. כל הפעולות הללו של שיתוף פעולה אקטיבי (אשר נחקרו בפרוטרוט על ידי חוקרים יחידים או ועדות חקירה במשך עשורים רבים, והובילו להתנצלויות רשמיות ולתהליכי פיצויים), מילאו תפקיד משמעותי בתמונה הכללית של הצלחת גרמניה הנאצית ושל ההתפתחויות במהלך מלחמת העולם השנייה. דבר זה היה נכון במיוחד לגבי היבטים שונים של השואה: היישום המהיר של השילוחים והרצח, היקף מבצע הרצח, והיקף הנישול והשוד הכלכליים. את מקומו של המופתי יש לראות במסגרת רחבה זאת של שיתוף פעולה עם הנאצים: שיתוף פעולה זה נבע משיקולים פוליטיים אבל לא פחות מכך מפירוש קיצוני ביותר של מסורות איסלאמיות מסוימות בצירוף הפנמה והתאמה של תפיסות ומסורות אנטישמיות אירופיות בכלל ונאציות בפרט. ואולם, אין לנפח יתר על המידה את מעורבותו של המופתי בפרויקט הנאצי בכלל ובמבצע האנטי-יהודי בפרט מזה, או לבטלו מעבר למה שמחקר רציני ואחראי הצליח להוכיח מזה.
