נחמיה בורגין

התערוכה המקוונת סיפורה של הקהילה היהודית בווילנה הוקמה בתמיכתו הנדיבה של מר נחמיה בורגין לזכר הוריו היקרים והאהובים ניצולי השואה זלטה (זהבה) בורגין ז"ל, ויחיאל בורגין ז"ל.

יחיאל וזלטה (זהבה) בורגין

יחיאל בורגין נולד בשנת 1914 בוויליקה החדשה, סמוך לווילנה, להוריו נחמיה והינדה-פייגה לבית פלקוביץ. אביו נחמיה היה חייט במקצועו והמשפחה היתה מסורתית, עם נטייה לרעיונות סוציאליסטיים. אמו נפטרה בהיותו בן שש. ב-1920 עברה המשפחה לווילנה, שם חיה בדוחק רב. יחיאל למד בבית ספר דתי ולאחר מכן בבית ספר של חברת "מפיצי השכלה", שם שיחק בחוג הדרמטי. לאחר לימודיו סייע לפרנסת המשפחה בעבודות שונות, ובמקביל החל בקריירה אמנותית, כשחקן וזמר. הוא היה בין מייסדיו של תיאטרון בובות פופולרי – "מיידים" – שהתמקד בביקורת פוליטית וחברתית, והיה סולן במקהלות וילביג וסלפ, שפעלו מאוחר יותר בגטו וילנה.

עם פלישת גרמניה וברית המועצות לפולין בספטמבר 1939, גויס לצבא הפולני. הוא נפל בשבי הסובייטי, שוחרר ושב לווילנה. בתקופת השלטון הליטאי בווילנה המשיך בניהול תיאטרון הבובות, שעמו הופיע ברחבי ליטא, ותרם רבות לפעילות האמנותית במועדון הספרותי היהודי בניהולו של הסופר חיים גראדה. אחרי כיבוש וילנה בידי הגרמנים חוסל התיאטרון ויחיאל ובני משפחתו נכלאו בגטו וילנה. אביו ושתי אחיותיו, בלומה ושפרה, נרצחו בפונאר באוקטובר 1941. אחיו מאיר ומשפחתו נרצחו מאוחר יותר באסטוניה.

בגטו התחתן יחיאל עם סוניה מוסקו, ידידתו מתקופת לימודיו בבית הספר. הוא היה חבר בארגון הפרטיזנים המאוחד (פ. פ. או.), ולקראת חיסול הגטו בספטמבר 1943 דחה הצעה להיות שוטר במשטרה היהודית. יחד עם קבוצת פרטיזנים הצליח להימלט מהגטו, אך ללא אשתו סוניה, שסרבה לעזוב את הוריה. לאחר תלאות מרובות הגיע ליערות נארוץ', שם היה בסיסם של גדודי הפרטיזנים.

ביערות הצטרף ליחידת הפרטיזנים היהודית "נקמה", ולאחר מכן היה חבר בקבוצת פרטיזנים יהודים במסגרת ארגון הפרטיזנים בנארוץ'. הוא היה סולן בלהקת הזמר והריקוד של הפרטיזנים, ובמקביל השתתף במשימות מבצעיות.

בקיץ 1943 הצליחה זלטה לצאת מהגטו ועבדה בזהות בדויה כעוזרת ומטפלת אצל משפחות נוצריות. לבסוף מצאה עבודה בביתה של משפחת צ'זובסקי. בני המשפחה ידעו על יהדותה, אך הסתירו אותה  (ועוד 18 יהודים) עד לשחרור וילנה מהנאצים. הוריה של זלטה, בעלה מוניה ובנה אהרל'ה  נרצחו בשואה.

עם שחרורו מלהקת הפרטיזנים, החל יחיאל לעבוד כמנהל מחלקת מופעים בהיכל התרבות של החברה הפילהרמונית בווילנה. אחרי מותו של סטלין סייע להקמת החוג הדרמטי והמקהלה היהודית בחסות האיגודים המקצועיים. כמו כן שר מדי פעם במקהלה זו.

בשנת 1957 עזבה המשפחה את וילנה לפולין. "בוכים ומאושרים הסתדרנו בתא הרכבת... עברו מול עיני, כמו בסרט נע, תמונות מילדותי, מנעורי ומחיי בעיר ווילנה האהובה, ממנה אני נפרד לתמיד." המשפחה התיישבה בעיר ליגניץ, שם המתינה שנתיים לקבלת אשרת יציאה לישראל.

יחיאל מצא עבודה באיגוד הקהילות היהודיות, ובמקביל הקים להקת אמנים, שעמה הופיע בהצלחה רבה  בפני קהלים יהודיים ברחבי פולין. למרות איסורי הצנזורה, כלל בתכניתו שירים שעודדו עלייה לארץ.   זלטה עבדה כמורה בבי"ס היהודי, וזכתה לשבחים רבים על דרכה היצירתית להוראת שפת היידיש באמצעות שירה, נגינה והצגות של ילדים.

בשנת 1959 קיבלה המשפחה אשרת יציאה ועלתה לישראל. יחיאל התקבל לאיגוד האמנים הכללי, העלה מופעים של שירי יידיש ברחבי הארץ, ואף הקליט עשרות שירים שהושמעו ברדיו, בליווי מוסיקלי של בנו, נחמיה. הוא ארגן כנס של תלמידי ומורי בית היתומים היהודי בווילנה. כמו כן עסק בפעילות ציבורית נרחבת במסגרת איגוד יוצאי ווילנה. בין מפעלי התרבות שבהקמתם השתתף יחיאל היו מועדון תרבותי פופולרי; "בית וילנה" בתל אביב להנצחת הקהילה היהודית בווילנה שלפני המלחמה, ובו ספריה ותזמורת מנדולינות; ו"מקהלת וילנה" להנצחת שירי היידיש שהושרו בווילנה. המקהלה יצרה רפרטואר עשיר, הוציאה תקליטים והופיעה בהצלחה בכל הארץ.

זלטה עבדה שנים רבות כמורה ומחנכת בבית הספר היסודי בגבעת שמואל. היא קצרה הצלחה רבה בעבודת ההוראה, בזכות אהבתה ומסירותה לילדים, והתפרסמה במופעי שירה, נגינה ומשחק שיזמה וארגנה בבית הספר. בשנת 1980 פרשה זלטה לגמלאות אחרי שלימדה 45 שנה בבתי ספר שונים, במשטרים שונים, ובשפות שונות.

זלטה (זהבה) בורגין נפטרה בשנת 1981. יחיאל בורגין נפטר בשנת 1991.