ארון נולד בשנת 1925 בעיר אנדיג'אן שבאוזבקיסטן, למשפחה בת שלושה-עשר אחים ואחיות.
אביו עבד בעבודות שונות לפרנסת המשפחה והאם הייתה עקרת בית. מצבם הכלכלי היה סביר.
לדבריו, המשפחה הייתה דתית וכל הילדים למדו בבתי-ספר יהודיים.
עם פרוץ המלחמה, החל גיוס המוני בעירם, ובתיאורו הוא מציין: "עברו מבית לבית וגייסו את כל הגברים מעל גיל 18, לא משנה אם הייתה להם משפחה, אם הם עבדו או למדו". במשפחתם גייסו את ארון עצמו, אביו ושניים מאחיו.
ארון שירת ביחידה שעסקה בעיקר בלכידת חיילים שערקו מהצבא האדום לוורמכט – הצבא הגרמני. אביו נשלח לשרת כטכנאי במפעל לייצור צבאי, ושני אחיו גוייסו ליחידות לוחמות. לדבריו, מפני שנחשב ארון למלומד, הוענקה לו דרגת סמל שני. בתחילה נשלח לטשקנט וממנה הועבר עם יחידתו לאזור וילנה. עם התקדמות החזית התקדמו לשטחי פולין, בהם וורשה, ולאחר מכן הגיעו עד לברלין. בתקופה בה שירת בברלין נפגע ארון בתאונת דרכים, ובעקבותיה הייתה לו נכות קבועה שמנעה ממנו להמשיך ולשרת בצבא. לפיכך הוא שוחרר חודש לפני תום המלחמה.
לדבריו, ידעו על השנאה ליהודים בשטחים שהיו בשליטה גרמנית, אך גם להם לא היה קל: "היינו מסתירים את יהדותנו לצורך הגנה עצמית. פחדנו שיפגעו בנו... הייתה אמירה שהסתובבה בין כל היהודים שכדאי לשמור על יהדותם בסוד כדי שהחיילים הרוסים עצמם לא יעשו להם כלום". הייתה, אם כן, אנטישמיות בצבא, אך ארון לא חווה אותה מכיוון שחבריו לא ידעו על מוצאו.
לאחר שהשתתף בשחרור פולין, פגש ארון גם ביהודים ניצולי שואה. לדבריו, הם לא היו רבים והקשר עימם נוצר כשהם ניגשו לחיילים והציגו את עצמם כיהודים, כאשר חלקם עדיין ענד על בגדיו את הטלאי הצהוב.
לאחר גיוסו, נותרה אמו של ארון לבד עם אחיו הקטנים. היה עליה להתמודד עם קשיי הפרנסה מחד ועם התנכלויות של אוזבקים מקומיים מאידך. כמעט שלא היה לו קשר איתה, אך נודע לו שהיא אירחה ארבע משפחות של פליטים מפולין וסייעה להם. עם שחרורו שב ארון לביתו ועזר לאמו.
ארון מספר, שיום השחרור היה ספוג בעצב על גורל שני אחיו, שעקבותיהם אבדו ולא נודע מה עלה בגורלם.
לאחר המלחמה חזר ארון לעבודתו והקים משפחה, איתה עלה בשנת 1979 לישראל.
עיבוד של ראיון שערכו עמו חן ניאזוב ואבישי אלייב.
