נולד בשנת 1923 בעיר סמרקנד, למשפחה בת שמונה נפשות בעלת רקע כלכלי נמוך. משפחתו הייתה מסורתית והקפידה על קיום מצוות, ככל שהדבר היה ניתן.יוחאי למד בבתי-ספר מקומיים והתמקצע בספרות. כחודשיים לאחר שהחל לעבוד כמורה לספרות, הוא גוייס לצבא.
גיוסו היה עם תחילת מבצע ברברוסה. ניתן לו זמן קצר להתארגן והוא נלקח לבסיס-אימונים, שבסיומם הוא נשלח לשירות שכלל שמירות ומשימות נוספות באזור פנים ברה"מ. בהמשך נשלח עם חבריו-ליחידה לחזית, לאזור סטלינגרד. לדבריו, הקור העז היה בלתי נסבל, והדבר החמיר כשהלכו לישון רטובים וללא שמיכות עליהם. תנאי המחייה היו קשים: הם אכלו מה שרק היה ניתן ושתו מי-שלגים שהופשרו. תנאי השטח היו כאלה שהכוחות היו חשופים כל העת ולא היה מקום לברוח אליו ולהסתתר.
יוחאי מספר כי לא פגש בחיילים יהודים, לפחות לא כאלה שהזדהו כיהודים, ולמעט כמה חברים שהגיעו איתו, הוא היה היהודי היחידי ביחידתו. לדבריו, הוא נתבקש בתחילה להירשם תחת לאום אחר, אך הוא סירב להתכחש לזהותו והדבר הביא לגילויי אנטישמיות כלפיו. כשתקפו אותו, הוא לא יכול היה להגיב מחשש שהדבר יביא למותו. לכן הוא נאלץ לשאת את סבלו בשקט, כשחבריו ליחידה התרחקו ממנו שמא החברות עמו תזיק להם בשירות אם יפלו בשבי. יוחאי מספר, כי במעבר ממקום למקום נחשפו לסיפורים על רצח היהודים. בין היתר הוא מזכיר: "כאשר היינו באוקראינה שמענו על באבי יאר. אך אצלנו, החיילים, כל אחד חשב על עצמו, חשבו רק איך להשיג אוכל".
במהלך המלחמה, לא שמר יוחאי על קשר עם משפחתו, למעט חופשה אחת לה זכה בתקופה בה שירת באוזבקיסטן. לאחר מכן הוא גילה כי אביו גוייס אף הוא, ואמו החלה לעבוד כטבחית, כשחלק מאחיו סייעו לה בפרנסת המשפחה. כשהגיע לבקר את משפחתו לחופשה קצרה, פגש ברציף הרכבת שלושה יהודים שברחו לאזורם מאוקראינה. הוא סייע להם במציאת מקום מגורים וקבלת עבודה זמנית.
במהלך החופשה נשא יוחאי לאישה את ברטה, אך רק לאחר ששוחרר מהצבא החל לחיות חיי משפחה. הוא עבד תקופה קצרה כמורה ולאחר מכן כסנדלר. לזוג נולדו ארבעה ילדים, ובשנת 1999 עלה יוחאי עם משפחתו לישראל.
עיבוד של ראיון שערכו עמו נעמה ברגר ואביתר אשר.
