נולד ב- 1924 בעיר טורקיסטן שבקזחסטן, למשפחה בת אחת-עשרה נפשות.
משפחתו הייתה במעמד כלכלי גבוה, בזכות עבודתו של אביו כסוחר משי וכותנה. הוריו החזיקו רכוש רב ואף צוות משרתים.
בעקבות המהפכה הקומוניסטית החלה הידרדרות במצבם, ועד אמצע שנות העשרים הוחרם מרבית רכושם, ובכלל זה ביתם, שהוסב לבית-יולדות. בהמשך נעצר האב באמתלה כלשהי ונכלא לתקופה של שמונה שנים, שבסיומה לא החזיק מעמד ונפטר.
במציאות החדשה שנוצרה עקב כליאתו של האב, נפל נטל הפרנסה על כתפי האם, ובהעדר יכולת כלכלית, היא מסרה את ילדיה הקטנים, ובהם שמאוי, לבית-יתומים.
בשנת 1942 עבר שמאוי להתגורר עם אימו בעיר לנינבד והחל ללמוד הוראה. לימודיו הופסקו לפתע, בגלל צו גיוס שקיבל. בעקבות הצו הוא נשלח ללמד בעיר דושנבה, אך לקראת סוף אותה שנה הוא גוייס לצבא.
שמאוי נשלח לעיר מארי להכשרה צבאית כמקלען, ולאחר שמונה חודשים הועבר עם חבריו לגדוד 12 של חיל-הרגלים, לעיר חרקוב. בהמשך הוא השתתף בשחרור העיר אומן. לדברי שמאוי, הם התקדמו רגלית מכפר לכפר, כשהוא נושא על גבו ציוד אישי ששקל כ- 32 ק"ג, ובאופן איטי, ובקרבות לא פשוטים, הם שחררו אזור אחר אזור.
בסוף 1943 נפגע שמאוי ברגלו. פציעתו החמירה לאחר שבמשך מספר ימים הוא נשא על גבו, בנוסף לציוד האישי, את מפקדו, שנפצע באורח קשה ביותר. לאחר שקיבל טיפול ראשוני בבית-חולים שדה, הועבר שמאוי לבית-חולים ממשלתי, ושם עבר ניתוח ואושפז לשלושה חודשים. לאחר מכן הוא הועבר לבית-חולים בעיר בוזולוק, שם אושפז לחצי שנה נוספת והחל תהליך של שיקום. לאחר שנה של שהות בבתי-חולים שוחרר שמאוי מהצבא ושב לטשקנט, לבית אימו. לדבריו, הוא המשיך לסבול מכאבים בכף הרגל ואף התקשה לנעול את נעליו. ב- 1973, לאחר שחש כאבים עזים, נתגלה כי החל להתפשט נמק בכף רגלו הפגועה, ובסופו של דבר נאלצו הרופאים לקטוע חלק ממנה.
עם חזרתו, החל שמאוי לסייע לאימו בפרנסת המשפחה. בתחילה הוא מכר באופן עצמאי וודקה וגלידה שייצר בביתם, ובהמשך החל לעבוד כשכיר.
בשנת 1951 התחתן שמאוי עם קרובת משפחתו, מרים. לבני-הזוג נולדו ארבעה ילדים ובשנת 1992 הם עלו לישראל.
עיבוד של ראיון שערכו עמו זרינה משפטוב ויונתן מטטוב.
