נולד בשנת 1922בעיר סמרקנד, בשכונה היהודית "וסטיק".
כילד, גדל מאיר-חי על ערכי הקומוניזם ובחר שלא לקשור עצמו לסממני דת כלשהם. בילדותו למד בבית-ספר כללי בעירו ולאחר מכן עבר לעיר ליננבד להמשיך את לימודי ההיסטוריה במסגרת אקדמית.
מאיר התנדב לצבא האדום במהלך שנת 1942. הוא גוייס ליחידת הנדסה קרבית ונשלח ל- "קירגזיה" למחנה אימונים כדי להתאמן וללמוד מקצועות חי"ר והנדסה. לאחר חודשיים של אימונים אינטנסיביים ומפרכים נשלח עם יחידתו לחזית הקרב בבריאנסקי. הוא שירת בבסיס 12 של היחידה, ותפקידו היה לפקח על הניהול השוטף של המכאניקה הצבאית. לאחר כשנה, קודם מאיר לדרגת סגן מפקד היחידה. חיילי גדוד 12 אליו השתייך השתתפו בהדיפת הצבא הגרמני והיו מעורבים בשחרורן של כמה ערים ובהם אוריאול ובבריאנסק.
במהלך השירות קיבל מאיר את אות הגבורה, על מבצע בו הוא ושבעה מחייליו הצליחו לקחת לשבי שבעה קצינים גרמנים שבעקבות חקירתם הושג מידע מודיעיני רב. זמן קצר לאחר מכן, בפברואר 1943 נפגע מאיר באורח קשה בידו הימנית, ואושפז במשך כחצי שנה בבית-רפואה. לאחר מכן שוחרר במצב בריאותי רופף שלא אפשר לו לחזור לחזית.
לדברי מאיר, שירתו איתו בני עמים שונים מכל רחבי ברה"מ, והוא לא סבל מהתנכלויות על רקע אנטישמי. להפך, ידעו שהוא יהודי והעריכו אותו בגלל פעילותו הצבאית.
משפחתו של מאיר נאלצה לחיות בדוחק בתקופת המלחמה ומקצבת מזון מוגבלת. אחותו הייתה מנהלת משמרת במפעל לייצור הלבשה תחתונה. היא העסיקה אצלה ארבע נשים יהודיות שהגיעו מפולין, ודאגה להעביר להן מהאוכל שאימם הכינה לכל בני הבית.
לאחר המלחמה חזר מאיר לעיר מגוריו והמשיך ללמוד באוניברסיטה בפקולטה לגיאוגרפיה. כמו כן, למד הוראה ועבד כמורה לאחר מכן.
מאיר היה נשוי פעמיים ונולדו לו ארבעה ילדים. בשנת 1992 עלה לישראל.
עיבוד של ראיון שערכו עמו נועם דוידוב ואריק אמינוב.
