נולד ב- 1924, למשפחה בת שבע נפשות מהעיר אנדיג'אן שבאוזבקיסטן.
אביו נפטר כחודש לאחר לידתו ומשפחתו, שהייתה אמידה, ספגה מכה קשה. תשע שנים לאחר מכן הואשמה אימו בחתרנות, רכוש המשפחה הוחרם והיא נכלאה לתקופה של כשנה וחצי. במהלך המאסר נפגעה בריאותה והיא איבדה את מאור עיניה.
בהעדר פרנסה, נאלצה האם לשלוח את ילדיה לבתי-יתומים בעיר. לדברי מיכאל, הייתה זו תקופה טובה עבורו, מפני שמנהל המוסד ואשתו חיבבו אותו וסייעו לו.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, גוייסו שני אחיו של מיכאל, ובעקבות מבצע ברברוסה גוייס גם הוא לצבא. הוא שירת בחזית האוקראינית השלישית בפלוגה 469.
במהלך אחד הקרבות נפצע מיכאל בכל חלקי גופו ונפל בשבי הגרמני. מספר ימים לאחר מכן, הוא הועבר עם חבריו לגטו יהודי בקניגסברג, שם שהו כחצי שנה. לדבריו, הגרמנים חיסלו את הגטו באכזריות. הם רצחו את היהודים שנותרו בו, והותירו כמה בודדים שיעמיסו את הגופות לעגלות ומשם לבורות המוניים. מיכאל החליט להתחזות למת, וכך קיווה להינצל. לאחר שהושלכו לבור, הצליחו הוא וחייל נוסף להסתתר מירי וידוא-ההריגה שביצעו הגרמנים, ולאחר שהיו בטוחים שהגרמנים לא שם עוד, עלו מן הבור, ואנשים מקומיים סייעו להם להסתתר לאחר מכן.
בינואר 1945 שוחרר האזור בו התחבא מיכאל. הוא נשלח לטיפול בבית-החולים, שהה שם כחצי שנה ואחר שב לעירו.
מיכאל למד הנדסת מזון באוניברסיטה, אך בשנת 1952 נעצר באשמת פעילות פוליטית אסורה. הוא שמר על קשר עם אחותו, שהתגוררה בישראל, וכשהביע את רצונו להצטרף אליה, הייתה על כך הלשנה והוא נכלא. הוא הואשם בהפצת תעמולה ציונית ואנטי-סובייטית, ובקשר נגד סטאלין. מיכאל עונה קשות וסבל שם סבל רב, אך ניצל בסוף מעונש מוות שניתן לו, בעקבות מותו של סטאלין ב-1953. בזכות אחיו שפעל למענו, קוצר עונשו של מיכאל והוא שוחרר לאחר שלוש שנות מאסר בלבד.
בשנת 1957, לאחר שחרורו, נישא מיכאל ונולדו לו שלושה ילדים (בן נוסף נולד לו בישראל), ובשנת 1974 הוא השיג אשרת עלייה והגיע לישראל.
עיבוד של ראיון שערכו עמו רות יוספי, קסניה טוקוב ובלה דזורייב.
