יליד 1912 נשוי ואב לשישה ילדים.
יצחק ניהל בית דתי ופרנס את משפחתו בצורה טובה למדי, אם כי בני המשפחה לא חיו בעושר.
כחודשיים לאחר תחילת המתקפה הגרמנית, גוייס יצחק לצבא האדום, ואחרי תקופת אימונים קצרה נשלח לחזית. בתחילת חודש נובמבר 1941 נפל בשבי. היחידה בה שירת הותקפה והושמדה ע"י הגרמנים. יצחק ניסה לברוח, עם מספר לוחמים נוספים, ליער בריאנסקי הסמוך ולאחר מצוד של כמה ימים הצליחו הגרמנים לתפוס אותם. לבנו הוא סיפר, כי תקופת השבי הייתה קשה ביותר: הם סבלו מקור עז, מרעב וכן ממכות ומעינויים בלתי פוסקים. יצחק התחזה למוסלמי-טאג'יקי בשם באחרידינוב בארטיור וכך ניצל ממוות ודאי. הוא ניצל את ההיכרות שלו עם מוסלמים מקומיים בעירו, וידע מה עליו לעשות ולספר, כדי שלא יחשדו בו.
בסוף 1944 שוחרר המחנה בו נכלאו, ע"י הצבא האמריקאי, וימים לאחר מכן חברו האסירים הסובייטים לצבא האדום. אסירים משוחררים אלו קובצו בגדוד קרבי אחד ונשלחו לחזית להשתתף בלחימה על ברלין. לדברי בנו יעקב, זכה יצחק באותות על הצטיינות באותה עת על לחימתו .
שני אחיו של יצחק גוייסו אף הם לצבא. אחיו, משה, נהרג ב-1942 בעיצומו של קרב. אחיו הקטן, אבנר, צנח לשורות הפרטיזנים, לחם עמם וסייע בשחרור בלארוס.
בני-המשפחה לא ידעו על גורלו של יצחק כל אותן השנים. הם עברו להתגורר אצל הורי האם ואת ביתם השאירו בידיה של שכנתם.
לאחר שחרורו של האב שבו לביתם באנדיג'אן וגילו כי הבית נמסר למשפחה מוסלמית מקומית שלא הסכימה לפנותו. הם נאלצו לעבור להתגורר בשכירות ויצחק החל לעבוד כקצב לפרנסתו.
יצחק נפטר ב-1982, ככל הנראה, מהרעלה מכוונת. באותן השנים, כמסורב עלייה, היה ימחק תחת מעקב של הק.ג.ב והוא נאלץ להגיע אחת לחודש לתחנת המשטרה המקומית ולחתום נוכחות. באותה עת עבד במפעל בו ייצרו כימיקלים שונים ובהם רעל עכברים. באחד הימים, שומר המקום הזמין אותו לאכול עמו גרעינים. באותו היום כששב בכור לביתו, חש ברע וזמן קצר אח"כ נפטר. בני משפחתו חושדים עד היום שמדובר בהרעלה מכוונת.
עיבוד של ראיון שנערך עם בנו יעקב ע"י מירב אבייב, בלה קנדינוב ואינסה חיאייב.
