נולד ב-1920 בטשקנט, למשפחה בת שמונה נפשות.
אביו שימש כרבה הראשי של בוכרה וסביבתה וקיבל משכורת מהקהילה היהודית. המצב הכלכלי היה סביר ולדברי בן-ציון לא חסר בביתם דבר.
אביו היה מקורב לחב"ד ולימד תורה את בני משפחתו על-אף האיסור מטעם השלטונות. בשנת 1950 הוא נתפס בעקבות הלשנה ונשלח, לכמה שנים לסיביר.
בן-ציון למד בבית ספר יהודי, ובהמשך עבר לבית ספר מקומי. בעידוד אביו הוא התמיד בלימודיו וסיים באוניברסיטה לימודי הוראה וגיאוגרפיה.
בן-ציון גוייס לצבא ב-1940. הוא שירת בחיל הקשר ואף קיבל דרגות קצונה. כמו כן, הוא הוכשר לתפקידי לחימה, וכשהחלה המלחמה עם גרמניה, הוא הוצב בלנינגרד ושם שהה לאורך כול המלחמה.
הוא מעיד כי הקור היה עז, והטמפרטורות נמוכות מאוד ובעקבות כך איבד חלק מאצבעות רגלו. הפתרון המצוי, לדבריו, היה שתיית אלכוהול. בגלל המצור, היה גם מחסור במזון והם נאלצו לאכול פעם ביומיים. עוד הוא מציין כי הפסיק באותה עת לאכול מזון כשר ובאחד המקרים אכל עם חבריו סוס שקפא למוות על ידם.
קושי נוסף היה מחסור מחור בשעות-שינה. באחד המקרים, נרדם בן-ציון בזמן השמירה, ואחד מקציני היחידה שהופיע לפתע באותה משמרת, נוכח לדעת כי בן-ציון ישן, וגנב את נשקו. בעקבות המקרה, הועמד בן-ציון לדין והוחלט להוציאו להורג כצעד הרתעתי. חבריו ליחידה שאהדו אותו הצליחו לבטל החלטה זו.
בן-ציון נפצע פעמיים במהלך המלחמה. ב-1942 חדר כדור לכתפו והביא לאיבוד דם. הוא איבד את הכרתו וכוסה בשלג. למזלו, הבחין בו אחד מחבריו והצליח להעבירו לבית חולים. לאחר תקופת החלמה הוא שב ללנינגרד. שנה אחר-כך שוב נפצע, הפעם ברגלו ובצלעותיו. הוא שוב טופל בבית-חולים ועבר הליך שיקומי שבסופו חזר ליחידתו ואף הוסיף להתקדם בסולם הדרגות.
עם בן-ציון שירתו שני יהודים בוכרים נוספים (אחד מהם הפך לבן-משחה כאשר נכדיהם התחתנו), ולדבריו, לא זכור לו יחס אנטישמי כלפיו או איזושהי אפליה. ההתייחסות הייתה תמיד עניינית וחברית. היהדות למעשה לא הייתה חלק מרכזי באישיותו באותה עת. הוא אמנם התפלל כשהיה יכול,אך לא שמר על שאר המצוות, מכיוון שלדבריו, זו הייתה מציאות שלא ניתן היה לעשות זאת.
מתוקף תפקידו נחשף בן-ציון לידיעות רבות, וידע על המתרחש באירופה ועל הרצח ההמוני, אך לא יכול היה לעשות דבר. במהלך התקופה, אף לא היה לו קשר עם משפחתו, אך הוא ידע שהם סובלים מרעב ומדוחק, כמו יתר שכניהם.
לאחר שחרורו שב בן-ציון לביתו כשהוא סובל מהלם קרב והשפעות נלוות של המלחמה. לדבריו, התקופה עברה עליו בעצבנות יתרה, חוסר שינה ושתייה מרובה של אלכוהול. הוא לא היה מסוגל לחזור לעבודתו כמורה והחל לעבוד כמלווה-רכבות. שנתיים עבד בעבודה זו ובמהלה הצליח לייצב את עצמו.
ב-1947 נישא בן-ציון לקסניה והחל לעבוד כסנדלר. במהלך השנים נולדו להם שישה ילדים.
אביו הגיע לישראל ב-1964 ובעקבותיו עלתה יתר המשפחה. הוא עצמו עלה לישראל ב-1973.
עיבוד של ראיון שערכו עמו אסנת תבור וניסמוב אלירן.
