זילפה בראייב

נולדה ב- 1935 בעיר טוּרקמניסטן שבקזחסטן, למשפחה בת עשר נפשות. כשהייתה זילפה בת שנה וחצי נפטר אביה. מצבם הכלכלי הורע בעקבות כך, למרות שאימה עבדה כסוחרת חיטה ולחם. היו בבית מוצרי-בסיס אך לדבריה: "אבל אני זוכרת שהיה מחסור בבית...".

העדר הורים בימות השגרה הביא לכך שאחיה הגדולים חינכו אותה, תוך כדי הקפדה על העברת המסורת היהודית לאחים הקטנים. המציאות הכלכלית הלא-קלה בבית גרמה לכך שהילדים הבוגרים כמעט שלא למדו אלא ניסו לסייע בפרנסת הבית. 

עם פרוץ המלחמה גוייסו שניים מאחיה, אבא וריבי. שניהם לא חזרו מהקרבות. אחיה, אבא, גוייס ב- 1940 ושירת כסרן. במהלך הלחימה התקבלה הודעה רשמית על היותו חלל שמקום קבורתו לא נודע. אחיה ריבי נהרג ב- 1944 מפגיעה ישירה בחזה. כחודש וחצי שכב בבית-חולים עד שהוכרז כמת.

לדברי זילפה, לא היה ידוע להם דבר על המתרחש באירופה והם התעסקו בכאב ובקושי שלהם. הפליטים שהגיעו לאזורם הביאו עימם מידע, אך גם הוא לא היה עשיר בפרטים. למשפחתה לא הייתה אפשרות לסייע לפליטים, אך ככלל היא הרגישה שהייתה הפרייה הדדית: המשפחות הבוכריות הכניסו אותם לסודות המסחר האזוריים והפליטים מאידך הראו להם שיטות עבודה ממקומותיהם ואף הקימו עסקים ומפעלים.

זילפה נישאה למיכאל בראייב לאחר המלחמה ועברה להתגורר עמו בטשקנט.

בשנת 1973 עלו לישראל.

עיבוד של ראיון שערכו עמה מוריה צבעוני, יחיאל רייזנר, יוסי שמאלוב ומיטל חדידה.