נולד בשנת 1919 בעיר סיאב שבסמרקנד, והיה הבכור במשפחה בת שש נפשות, שמצבה הכלכלי היה טוב למדי. האחים למדו בחינוך כללי, אך בבית קיבלו חינוך יהודי-דתי. בהשפעת החינוך בבית שמר אבו-חי על הדת, אם כי בהשקפתו היה קומוניסט.
בגיל 17 החל אבו-חי את לימודיו כסטודנט לרפואה, אך בסוף 1939, עם תום שנת הלימודים השנייה, הוא גוייס לצבא הסדיר. הוא שירת בעיר גרוזניק שבקווקז במשך שנתיים, תחילה במגדל הפיקוח ואחר-כך ביחידת התותחנים.
ערב סיום השירות, החל מבצע ברברוסה ואבו-חי לא שב לביתו אלא נשלח לחזית בפינלנד.
בסביבות חודש יולי 1941 נשלח אבו-חי עם חבריו ליחידה לעיר בקו (אזרבייג'ן) לאימוני ארטילריה. בתקופה זו מונה למפקד ביחידה ואף הוכתר כחייל מצטיין. לאחר מכן הועבר למוסקבה ובהמשך ללנינגרד. תקופה זו זכורה לו כקשה ביותר – ראשית, כי הוא נחשף למחזות קשים, אך לדבריו, הקושי העיקרי היה הרעב, עד כי לעתים, באין ברירה, הם אף השתמשו בצבע ובשמן של הנשק והטנקים. במהלך תקופה זו נפצע אבו-חי מספר פעמים, כשהפציעה הקשה שבהן הייתה שעה שרסיסי פגז גרמני חדרו לרגלו. לאחר הדיפת הגרמנים והתקדמות הצבא האדום מערבה, השתתף אבו-חי בשורה של קרבות, כשהאחרון שבהם היה כיבושה של ברלין. בספרו על כך הוא מתאר: "כשנכנסנו לברלין, ראינו שפע שלא נחשפנו ולא ראינו כמותו שנים. היינו רזים ומורעבים וכל מי שהיה סביבי התנפל על האוכל והשלל, בזזו ולקחו מכל הבא ליד. אני לא לקחתי מאומה, חשבתי לעצמי, מה ייתן לי רכוש ושלל כשאני לא יודע מה יהיה עליי מחר?" עם תום המלחמה נותר אבו-חי בברלין שנה נוספת כדי לאמן את הכוחות החדשים שהגיעו להחליפם.
במהלך שירותו הצבאי היה אבו-חי חייל יהודי יחידי, אך לא סיפר על כך בסביבתו. לדבריו, הוא לא התאמץ באופן מיוחד להסתיר זאת, אך העדיף שלא לספר על כך מיוזמתו. בין היתר הוא מספר: "כיהודי, לא היו לי הרבה ברירות בצבא. לא יכולתי לשמור מצוות ובטח לא לחשוב אפילו על אוכל כשר... היו פעמים שהייתי עד לאנטישמיות מצד חיילים ומפקדים כלפי יהודים אך מעולם זה לא קרה איתי".
בעת שירותו הצבאי נקרא אבו-חי ע"י חבריו ליחידה, שלא ידעו על יהדותו, בשם אלכסיי: "לא חשבתי לנכון לספר זאת מיוזמתי בשל המצב הקשה כלפי יהודים במלחמת העולם השנייה, אך גם לא הייתי מכחיש את היותי יהודי באם הייתי נשאל".
בשנת 1946, שבע שנים לאחר שגוייס לראשונה לצבא האדום, חזר אבו-חי למשפחתו. לדבריו "זה היה רגע קשה ושמח באותו הזמן". משפחתו קיבלה את חזרתו בהתרגשות ודמעות, אך היה זה בכי עם רגשות מעורבים: מצד אחד, שמחה על חזרתו אך מצד שני צער ואבל כששמע על אחיו אפריים, שנהרג בשנת 1943 במצור על סטלינגרד. הייתה זו הפעם הראשונה בה נודע לו על גורל אחיו. בהמשך למד להבין את שעבר על משפחתו באותה העת: אביו גויס אף הוא לצבא והדבר הביא את המשפחה שנותרה מאחור למצב כלכלי קשה. אמו נאלצה למכור את נכסיהם וחיה, כמו רבים משכניהם, בעוני רב. ערב גיוסו לצבא הבטיח לבת-דודתו, שכשיחזור הביתה יינשא לה. משחזר לביתו גילה כי שפרה חיכתה לו, אך שנות המלחמה לא היטיבו עמה. היא חלתה בטיפוס ובסוכרת והייתה רזה באופן חולני. לאחר המלחמה היה מחסור בגברים בריאים ואבו-חי קיבל הצעות שידוכין רבות ובצידן כסף רב, אך הוא דבק בהבטחתו: "נתתי לה את מילתי ומה שיוצא מהפה צריך לקיים". בשנת 1947 נישאו השניים ונולדו להם שישה ילדים. מכיוון שלא סיים את לימודי הרפואה, והיה חסר מקצוע אחר, לא הצליח למצוא פרנסה ונאלץ לעבוד כפועל פשוט בבית מלאכה. למרות הקשיים הצליח לייצב את מצבו הכלכלי ולא חשב לעזוב את סמרקנד בה התגוררו. בשנת 1991 נפטרה אשתו, ולאחר מכן, גם בגלל קשיים שנערמו על יהודי המדינה, עלה לישראל והצטרף לילדיו שעלו לפניו.
עיבוד של ראיון שנערך עמו ע"י בלוריה ברוך ונאווה ברוך.
