רושל חלימוב

נולד ב- 1919 בסמרקנד, למשפחה בת שמונה נפשות. 

המשפחה הייתה במצב כלכלי סביר, אך ב- 1934 נפטר האב וכשנה לאחר מכן נפטרה גם האם, ומצב בני-המשפחה התדרדר. רושל עבר להתגורר עם דודתו וכשהיה בן 18, הצטרף לאחיו בדושנבה ולמד ממנו את מקצוע הספרות. 

בשנת 1938 הוא התחתן ולאחר שלושה חודשים, כשאשתו הייתה הרה, גוייס לצבא האדום. 

רושל נשלח לאוקראינה לשירות ארוך. לדבריו, מראש הציג עצמו כטג'יקי ולא כיהודי, מחשש לחייו. הוא ניסה לשמור על כשרות ככל האפשר והשתדל גם לשמור את השבת.

עם פרוץ המלחמה נשאר רושל לשירות צבאי ממושך יותר. הוא מספר, כי בפברואר 1944 הופצץ המחנה בו שהה. מרבית חבריו נהרגו ואילו הוא נותר בחיים, אך איבד את רגלו. הוא הועבר לבית-חולים צבאי ושם עבר שיקום ממושך שנמשך כחצי שנה. 

עם שחרורו התבייש רחמין וחשש לשוב לביתו, אך אשתו ומשפחתה קיבלו אותו בסבר פנים יפות וסייעו לו בשיקום. כשנה לאחר שובו לביתו נולדה בתו השנייה, ובהמשך נולדו עוד שלושה ילדים. נטל הפרנסה היה על אשתו, אך לאחר תקופת מסוימת השיגו עבור רושל עבודה קבועה, המתאימה למגבלותיו. 

בשנת 1991 עלה רושל עם משפחתו לישראל.

עיבוד של ראיון שנערך עמו ע"י בתיה ושרה מימון.