מיכאל דוידוב (Michel Daidov)

נולד בבוכרה בשנת 1921.

מיכאל למד תקופה קצרה בבית-הספר היהודי, אך בשנת 1930, לאחר שנסגרו בתי-ספר אלה בהוראת סטלין, עבר ללמוד בבית-ספר כללי–אוזבקי.

על-אף שהמשפחה הייתה דתית ושמרה ככל יכולתה על אורח חיים זה, נאלצו בני הבית לעבוד בשבתות. העברית גם היא לא הייתה שגורה בפיהם. משפחתם, כמו משפחות יהודיות נוספות, חיו בשכנות טובה עם שכניהם הלא-יהודים שחיו סביבם.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, שמעו על כך בני המשפחה ברדיו, והבינו את משמעות הדבר. מיכאל מספר כי לא רצה להתגייס, וב- 1943, כשקיבל צו גיוס - הוא לא התייצב, ורק לאחר שהלשינו עליו הוא גוייס בכפייה. במשך מספר חודשים הוא היה בבסיס-אימונים ואז יצא לחזית.

עוד קודם המלחמה, היה מיכאל נשוי עם ילדים והתפרנס מסנדלרייה קטנה שניהל. עם גיוסו, נפגעה פרנסת המשפחה. ההוצאות היו גבוהות וילדיו הקטנים נאלצו לעבוד כסנדלרים. 

החל משנת 1942 הגיעו לעירם יהודים מפולין, אוקראינה, רומניה ולטביה, צעירים ומבוגרים. לדבריו, הם גרו ואכלו איתם, ועל כן העול הכלכלי שהיה על בני משפחתו כשגוייס, היה כבד מאוד. היה צורך לפרנס גם את הפליטים, עד שהסתדרו בכוחות עצמם. לאחר המלחמה, ניסו פליטים רבים, אלה מהם שהצליחו לחסוך כסף, לחזור לאירופה ולאתר את בני משפחותיהם. חלקם נשארו לגור בבוכרה ואחרים עלו לארץ-ישראל. 

מיכאל ושבעת ילדיו הגיעו לישראל בשנת 1993.

עיבוד של ראיון שערכו עמו חזקיהו ושרה חנימוב.