ישראל דוידוב נולד בשנת 1920 בעיירה שחריסב, למשפחה בת שמונה נפשות, במצב כלכלי ממוצע. משפחתו הייתה דתית ככל שהתאפשר באותה עת, אך החינוך בבית-הספר היה כללי.
כשפרצה המלחמה בין ברה"מ לגרמניה, גוייסו כל אחיו, גיסו ושלושה מאחייניו שהיו בגיל גיוס. רובם לא חזרו מהמלחמה.
הוא עצמו גוייס בשנת 1939, ליחידת שריון. מלבד כמה יהודים שפגש ביחידות שונות, לא שירתו עמו יהודים נוספים. לדבריו: "מעולם לא הרגשתי אנטישמיות מצד חבריי לנשק, אך לפני כל קרב הייתי משליך את תעודת הזהות שלי מחשש שמא אתפס בידי הגרמנים. בשלב מסוים הפכתי את שמי הרשמי לאיזמעיל- שם מוסלמי נפוץ".
במהלך הלחימה, בקרבות הראשונים בקורסק, הופצצה יחידתו של ישראל, ובמהלך ניסיונו לתפוס מחסה פילח את גופו כדור גרמני שנעצר בכליות. הוא נפל לבור שנוצר מנפילת פגז, ונרדם בו. ישראל מספר שנותר בשדה שעות רבות עד שחולץ והובא לטיפול בבית-חולים, שם עבר ניתוחים רבים ואושפז במשך למעלה משנה עד לשחרורו ב-1944.
באותה עת נאלצה משפחתו של ישראל לחיות בדוחק רב ובתנאים לא פשוטים. הקשר ביניהם נותק והם חיו בערפל לגבי גורל יקיריהם. באותן השנים הגיעו אל עירם פליטים יהודים מפולין. משפחתו ומשפחות אחרות סייעו לאותם יהודים, שהיו רעבים וחולים. בהמשך החלו נשים מקרב הפליטים ללמד בבתי-הספר המקומיים גרמנית ומקצועות אחרים ובהמשך הקימו הפליטים בתים והשתלבו בקהילה. ישראל מעיד כי לא היה בידיהם מידע של ממש על השמדת היהודים וכי מציאות זו התגלתה רק לאחר המלחמה.
כששב לביתו פצוע וצולע, רבים לא רצו להשתדך עמו, ובסופו של דבר התחתן עם אחייניתו. במשך השנים נולדו להם עשרה ילדים, אך ארבעה מהם לא שרדו את גיל הילדות. הוא ואשתו פתחו חנות לצילום והצליחו להקים עסק משגשג שאפשר להם חיי רווחה. ביולי 1976 החליטו לעזוב הכל ולהגשים את חלומם – לעלות לארץ-ישראל.
עיבוד של ראיון שנערך עמו ע"י דניאל אפריים ותומר שבתאי.
