יליד 1920, סמרקנד.
משפחתו מנתה חמש נפשות והייתה בעלת רקע סוציו-אקונומי בינוני-נמוך. למרות זאת הסכימו הוריו שילמד אמנות.
עוד בטרם הספיק להשלים את לימודיו גוייס זלמן לצבא האדום. בתחילה נשלח לחיל-תותחנים ועבר הכשרה בת שישה חודשים, אך לאחר מכן נבחר מבין מאות החיילים ששירתו עמו, להכשרה מיוחדת בבית-ספר לחימוש "רוסטוב נדונו", שם למד את רזי החימוש והירי. הכשרתו לא הגיעה לסיומה והם נאלצו להצטרף לכוחות הלוחמים. זלמן נשלח לשרת בבסיס חיל-אוויר, שם עסק בחימוש למטוס "2IL", מטוס שהסב נזקים רבים לגרמנים. במטוס זה שירתו שני אנשי צוות, טייס וצלף. בגיחות רבות נפגע הצלף ונוצר מחסור בצלפים מקצועיים. בגלל הכשרתו הפך זלמן למדריך ומכשיר צלפים, ולעתים עלה בעצמו לגיחות כצלף. לדבריו, לא היה חייב לעשות כן ויכול היה בקלות להישאר בבסיס אך, כרבים מחבריו, היה להוט להילחם בגרמנים.
לדבריו, הרגעים הקשים בתפקידו היו בעת נחיתת המטוסים שחזרו מפעילות, כשהוא וחבריו ליחידה עלו למטוסים ופינו את גופות חבריהם הצלפים.
בגלל מעמדו לא חש זלמן בהתנהגות אנטישמית ואולי להפך, היות שמפקדו היה יהודי בעצמו, הוא דאג לו ואף העניק לו חושות לפנים משורת הדין. בהמשך הועבר זלמן לטשקנט ושימש כאפסנאי עד לשנת 1946 עת שוחרר מהצבא.
בתקופת המלחמה ידע זלמן על המתרחש באירופה ועל גורל היהודים שם.
משפחתו התמודדה באותה עת עם רעב ותנאי מחייה קשים, שכן אביו גוייס אף הוא ונטל הפרנסה היה על אחותו.
לאחר המלחמה התחתן זלמן ונולדו לו שלושה ילדים. בשנת 1990 עלתה המשפחה לישראל.
עיבוד של ראיון שערך עמו אלי חימוב.
