נולד ב- 1926 בצ'ימקנט שבקזחסטן.
משפחתו בת שש הנפשות הייתה בעלת רקע כלכלי בינוני. לדת היה במשפחה ערך תרבותי, אך נוכח המציאות לא הייתה אפשרות לשמור מצוות באופן חופשי.
ניסן למד בבית-ספר כללי עד סיום חטיבת-הביניים, ולאחר מכן עבר ל"פזו", בית-ספר מקצועי לעבודות מלאכה.
בסמוך לבית-המשפחה היה מוסך מרכזי של המפלגה, ובאותה תקופה התנדב ניסן לעזור לאנשי המוסך, וכך למד מהם מכונאות רכב ונהיגה. בהמשך הוא אף החל לעבוד שם כנהג מקצועי.
עם תחילת המלחמה מול גרמניה, נשלח ניסן לעבודות "התנדבותיות" במפעל העופרת ע"ש קלינין, שהיה בעירו. במפעל זה ייצרו חלק ניכר מהקליעים ששימשו את חיילי הצבא האדום. ניסן עבד שם כחרט וכמפרק מתכות מכלי רכב מקולקלים.
לאחר כמה וכמה דחיות של גיוסו, מסיבות שונות, נקרא ניסן בראשית 1945 לשירות פעיל. הוא עבר הכשרה זריזה ונשלח לגדוד מילואים 92 של חיל-הרגלים שהוצב בארמניה, על גבול תורכיה. במרבית שירותו הוא היה נהג-רכב, ובמקביל, שימש כמתורגמן עבור חיילים שלא ידעו רוסית. במהלך 1945 הועברו רבים מיחידתו של ניסן לשרת בהונגריה, אך הוא נשאר בארמניה בגלל היותו נהגו האישי של אחד הקצינים הבכירים. לדבריו, לא שירתו עמו יהודים שהצהירו על כך. הוא עצמו שמר בסתר על דתו, אך לא פעם, נוכח המציאות הקשה, נאלץ לאכול טריפות. ניסן מספר גם על גילויים אנטישמיים בהם נתקל בצבא, כשהתקרית הקשה ביותר הייתה כאשר באחד החורפים נשלח להביא אספקה לאחד הבסיסים המרוחקים. היו שם שני חיילים אוזבקים שזיהו שהוא יהודי ותכננו בקול לרצוח אותו ולקחת את ציודו האישי, אך השניים לא ידעו שניסן מבין את שפתם, ובזכות זה ידע להתחמק מהם.
ניסן שוחרר מהצבא באמצע 1946, לאחר שנדבק בנגיף המלריה וכמעט שמת מהמחלה. לאחר השחרור הוא חזר לעירו והחל לעבוד כמכונאי-רכב. בהמשך הוא התחתן ובשנת 1995 עלה עם משפחתו לישראל.
* אחיו של ניסן, בוריס, נהרג ב- 1944 בקרב מול הגרמנים. לדברי מפקדו, בוריס הצטיין בלחימה ושבה חיילים גרמנים רבים. בקרב המדובר נעלמו עקבותיו וככל הנראה נהרג שם.
עיבוד של ראיון שערך עמו בוריס שמונוב.
