יעקב נולד בשנת 1924 בעיר אנדיזון, לבית שומר מצוות ומסורת.
כשהיה בן 17, בעת ששהה בחרקוב, גוייס יעקב לצבא האדום. לדבריו, במשך שבועיים ישבו המגוייסים בחוסר מעש ורק אז הגיעו וחילקו אותם ליחידות. הוא ושניים מחבריו הועברו למחנה 62, שעל-יד סטלינגרד, ולאחר מכן הועברו לעיר לנסקין. יעקב שירת בחיל-המודיעין ועסק בפעילות בשטחי האויב.
לדבריו: "היינו קבוצה של שלושה-עשר חיילים כולל נהג וקצין. היינו משאירים בבסיס את הפרטים שלנו, כדי שלא יזהו אותנו והשתמשנו רק במספר האישי".
באחת הפעמים, כשפעלו בבלשוב, הסתתרו יעקב וחבריו ליחידה במפעל לייצור טנקים כשהחלה הפצצה גרמנית. בעקבות פגיעת פגז באזור בו שהה, נפצע יעקב ברגלו. הוא פונה לבית-חולים צבאי לתקופת החלמה, שנמשכה כחצי שנה. לאחר מכן נשלח לאסטרוכן ושם צוות ליחידה קטנה שנשלחה לאזור ברסט. בתקופה זו נפצע שוב יעקב בקרב מול הגרמנים, הפעם נפגע גם ברגלו וגם בידיו. הוא נשלח לטיפול רפואי, במהלכו פגש ברופא כירורג יהודי מבוכרה.
הרופא החליט לסייע לו לא לחזור לחזית וקיבע את רגלו בגבס. כך הועבר יעקב לבית-חולים שיקומי בדרום סיביר עד להורדת הגבס. מבית-החולים הוא נשלח בחזרה לביתו.
על-פי דבריו, לא סבל יעקב מאנטישמיות או מהתנכלויות על רקע מוצאו היהודי, מפני שהתחזה לחייל ממוצא ארמני.
עם תום המלחמה שב יעקב לעירו ובשנת 1946 התחתן. בתחילה עבד כנהג ולאחר מכן שינה את מקצועו למהנדס חשמל. ליעקב ולאשתו נולדו שבעה ילדים.
בשנת 1991 הוא עלה עם חלק מילדיו לישראל.
עיבוד של ראיון שנערך עמו ע"י דיאנה יצחקוב ואנג'לה יוחננוב.
