נולד בשנת 1915 בבוכרה.
משפחתו מנתה חמש נפשות ומצבם הכלכלי היה טוב למדי. אמנם אביו עבד עבודת כפיים בצביעת בגדים, אך אימו הגיעה ממשפחת מוסאייף העשירה והידועה.
המשפחה הייתה דתית אדוקה, והקפידה על קיום המצוות, ככל שהתאפשר, גם נוכח פעילות השלטון הקומוניסטי שיצא נגד קיום הדת. בבית קיבלו הילדים חינוך יהודי-מסורתי, ודיברו עמם בוכרית וקצת עברית. כמו כן, למדו וידעו רוסית.
ערב המלחמה, עבד פנחס בבוכרה, כספר.
בתחילת מלחמת העולם (סוף 1939- תחילת 1940) גוייס פנחס לצבא האדום ושירת בו בכל תקופת המלחמה. בתחילה היה ביחידה לוחמת ובהמשך, לאחר שנפצע בכתפו הועבר לתפקיד עורפי, כספר לקצינים.
הקושי הגדול, לדבריו, היה הרעב הקשה, שהביא את החיילים למצב שחטפו מזון אחד מן השני.
פנחס היה, למיטב ידיעתו, היהודי היחידי ביחידתו ועל כן לא גילה לחבריו מהו מוצאו ורק מפקדיו, שהחזיקו כרטיסיית רישום ובה פרטיו האישיים, ידעו על כך. לפני המלחמה ידע פנחס אנטישמיות והבין שעליו להישמר.
במהלך המלחמה, למעט מספר מצומצם של מכתבים, לא היה לפנחס קשר עם בני משפחתו, ובדיעבד נודע לו כי הרעב היה המכשול העיקרי בחייהם באותה עת. לדבריו, פליטים רבים זרמו לאזורם ומשפחתו סייעה להם להתאקלם באזור, כמיטב יכולתה באותה עת.
על גורל יהודי אירופה לא ידעו רבות וחשבו שבדומה למצב אצלם ישנה אנטישמיות והתנכלות ליהודים. רק לאחר מלחמה התברר להם גודל האסון.
ב- 1945 הסתיימה המלחמה כשפנחס וחבריו ליחידה היו בבודפשט. זמן קצר לאחר מכן הוא שוחרר ושב לביתו, והמשיך לעבוד כספר. פנחס התחתן עם בת הקהילה ונולדו להם חמישה ילדים, בשנת 1976 הוא עלה עם משפחתו לישראל.
עיבוד של ראיון שערכו עמו אריאל שטרית, שלומי דמתי ואורן משולם.
