יליד 1931, סמרקנד (לא היה בצבא).
נולד למשפחה בת עשר נפשות.
במקור הייתה משפחתו מבוססת מאוד, אך לאחר עליית הקומוניזם הולאם רכושם ופרנסתם נפגעה קשות. אביו עבד כמורה ומשרתו לא הספיקה לפרנסת המשפחה כולה.
המשפחה התגוררה ברובע היהודי בסמרקנד ולדבריו, היו התנכלויות אנטי-יהודיות רבות, בעיקר נוכח רצונם וניסיונם לשמור על זהותם היהודית. אביו הקפיד על השכלת ילדיו, אך העניק להם גם חינוך דתי, בהתאם לרוח הדתית האדוקה בה התנהל ביתם.
כשפרצה המלחמה עם גרמניה, גוייסו אביו ורבים מבני משפחתו של מישאל. הוא עצמו היה בן 11, הבכור מבין הילדים, ולא היה ביכולתו לסייע לאמו בפרנסת המשפחה. לדבריו, מרגע שגוייס אביו, החלה מלחמת הישרדות במשפחתו אל מול הרעב, הקור וקשיים נוספים.
אמו מצאה עבודה כתופרת במפעל צבאי והוא (בגיל מבוגר יותר) החל למכור מים בשוק המקומי. במעט הכסף שהצליחו להרוויח ניסו הוא ואימו לקנות מצרכים בסיסיים כמו לחם. הרעב באותה העת היה כה גדול לדבריו, עד כי הייתה סכנה לאדם שקנה זה עתה לחם, שיעברו ברחוב ויחטפו לו אותו. בנוסף, מתאר מישאל תורי ענק שכבר מאמצע הלילה השתרכו, בהמתנה לפתיחת חנות הלחם, ולעתים עד שהגיע התור, כבר לא נותרו כיכרות לחם או כדבריו: "פעמים רבות היינו חוזרים הביתה כשאנו רעבים וללא לחם".
תקופת החורף הייתה קשה במיוחד נוכח הקור העז. בהעדר אמצעים להסקה לא הייתה דרך לחמם את הבית והם הסתפקו בתנור גחלים, שעל-פי רוב חימם רק את כפות רגליהם. לא פעם היה מחסור גם בגחלים ומישאל היה מתנגב לתחנת כוח סמוכה וגונב משם.
לדברי מישאל, גם למצב זה החלו אט-אט להתרגל ולמצוא פתרונות ככל האפשר. למשל, הוא היה קוטף פירות מעצים, וכאמור, היה מוכר מים ששאב וניפה מהם את התולעים הרבות.
ב-1943 שב אביו של מישאל מהחזית כשהוא פצוע קשה. הוא נפגע בידיו ולא טופל כראוי ובחלק מפצעיו ניכרה ההזנחה. הנזק הפיזי והנפשי היה גדול ואמו נאלצה לטפל גם באביו בנוסף לשאר מטלותיה. ילדי המשפחה הוכרחו לעבוד על-מנת שיוכלו לסייע בפרנסת המשפחה.
לדברי מישאל, תקופה זו הייתה כל-כך קשה, שהרֵעות והאחדות ששמרו על הקהילה, החלו להתערער, וכבר לא הייתה עזרה הדדית אפילו בין קרובי משפחה: "כולם חיו על-מנת לשרוד, כולם היו כלא היו...". אף על פי כן, מישאל מציין כי לאחר שהתקבלה החלטה ע"י הנהגת הקהילה, שיש לסייע לפליטים, רבים נרתמו לסייע כמיטב יכולתם. סבו הביא שתי בחורות שנמלטו מפולין ושיכן אותן בביתו הדל. מישאל מציין, שלמרות גילן הצעיר, היה עליהן להתמודד עם קשיים רבים, ובראשן רצח משפחותיהן, והן עשו זאת בגבורה.
הפליטים הביאו עימם ידיעות ותיאורים ראשונים על רצח היהודים בארצותיהם. במקביל, פצועי המלחמה ששבו לבתיהם העידו גם הם על מה שראו. רבים מהחיילים סיפרו על רצח המוני ללא הבחנה.
בני משפחתו של מישאל חזרו לביתם עם סיום המלחמה, כאשר חלקם פצועים. שניים מבני-דודיו לא שבו. אביו, לדבריו, מעולם לא התאושש מהמלחמה.
למרות הקשיים הרבים התעקש אביו של מישאל כי עליו להמשיך ללמוד וכך אכן הוא עשה, ולאחר סיום לימודיו הוא התחתן.
לאחר התפרקות ברה"מ עלה מישאל עם משפחתו לישראל.
עיבוד של ראיון שערך עמו מיכאל יצחקוב.
