מיכאל שמואלוב (MICHAEL SHAMUELOV) נולד ב- 25.11.1922 בעיר טורקיסטן שבקזחסטן. היו לו חמישה אחים ואחיות, וכשהיה בן שנתיים נפטרה אימו, ואביו נישא בשנית. מנישואין אלו נולדו לו שני אחים נוספים.
אביו היה בעל השכלה כללית ואיש ציבור. הוא היה מתרגם מסמכים, כותב מכתבים ועורך חישובים שונים עבור אנשי הסביבה. הוא היה דתי וברוח זו חינך את ילדיו. הם למדו בבית-ספר יהודי והלכו בדרך שהתווה אביהם. ערב מלחה"ע השנייה מצבם הכלכלי היה די טוב.
ביולי 1941, גוייס רפאל, אחיו של מיכאל, לצבא האדום. באותה תקופה התגורר מיכאל אצלו. שלושה ימים קודם גיוסו של האח, נולד לו בן. אשתו החליטה שלא תמול אותו עד חזרתו של בעלה מהקרבות בשלום. ואכן, רק ב-1945 כשחזר רפאל מהחזית, נימול הילד בן הארבע.
מיכאל גוייס לצבא בינואר 1942, כשהיה בן 19. הוא נסע ברכבת לעיר אלמה-אטה (בירתה לשעבר של קזחסטן) ועבר טירונות חיל-רגלים מזורזת בת כעשרים יום. עימו היו עוד שישה-עשר מאנשי עירו, בהם שלושה יהודים בוכרים. הם נשלחו לחזית במסע שארך עשרים יום ברכבת, ותוך כדי הנסיעה חולקו, באופן אקראי, ליחידות שונות בחזיתות שונות. מיכאל שובץ ליחידת פרשים. לאחר הנסיעה נאלצו לעבור דרך ארוכה נוספת בת 30 ק"מ למקום יחידתם, אך עם הגיעם לשם, שונה שיבוצו והוא שוב יצא למסע בן 70 ק"מ בקור ובשלג עזים.
מסע זה גבה ממיכאל מחיר כבד באשר נגרמו לו כוויות-קור קשות. הוא אלתר תחבושות בניסיון לטפל בכוויות, אך מצבו רק החמיר והוא הועבר במזחלת-שלג לבית-חולים שדה. לרוע המזל, לא היה באפשרותו של בית-חולים זה לסייע לו, והוא הועבר לבית-חולים אחר, שם שהה כחודשיים עם כוויות דרגה 2. לאחר שחרורו מבית-החולים, הוא הועבר כפרש לגדוד שישב בעיר קירסַנוב (במחוז טַמבּוֹב), משם נשלח למטה החטיבה שהיה בעיר ווֹלסק (במחוז סרטוֹב) ושובץ לגדוד 587. ימים ספורים לאחר מכן, קיבלה החטיבה הוראה לנוע לכיוון העיר סטלינגרד. בגלל כיבוש אזורים רבים סביב העיר, מיקוש הדרכים ע"י הגרמנים והפצצות אוויריות, הם נאלצו לעקוף את העיר ולקיים מסע רגלי ארוך וקשה, בן 650 ק"מ, אותו מתאר מיכאל: "כאשר בלילה הלכנו וביום ישנו, כל פעם חונים בכפר אחר. הטבחים של כל גדוד הלכו טיפה לפנינו, וכל פעם כשהיינו מתעוררים, ארוחת הבוקר כבר חיכתה לנו מוכנה". הם הגיעו לסטלינגרד ב-19 באוקטובר 1942, וחמישה ימים לאחר מכן נשלח מיכאל למשימתו הצבאית הראשונה.
לדברי מיכאל, הוא לא זוכר רבות מהקרב: "אני רק זוכר שסביבי הכול היה הפגזות ויריות, ולפתע נפלתי והרגשתי שנפצעתי, זה היה לפנות בוקר, ושכבתי בשוחה בין מתים ופצועים אחרים... שמעתי מרחוק חובשים מחפשים פצועים וצעקתי שגם אני פצוע". מיכאל פונה לבית-חולים צבאי, שם התברר לו שנפצע בירך הימנית, בקרסול השמאלי ובזרוע הימנית (הרסיס נותר שם עד היום). למזלו, הכדור שנכנס בירכו לא פגע בדרכי השתן ובכליה, למרות שהיה קרוב לשם במילימטרים אחדים. מיכאל הועבר בין בתי-חולים במשך כמה ימים, בינתיים הפצע הזדהם והוא חלה ואושפז כחודש וחצי. אחר-כך הוא נשלח לשיקום בצפון רוסיה, בעיר קרסנויארסק, וביולי 1943 נערכה וועדה רפואית שקבעה את אי-כשירותו לשירות צבאי והוא שוחרר.
מיכאל מציין, שמספר מועט של יהודים שירתו עמו, רובם לא בני העדה הבוכרית. לדבריו: "לא פחדתי להגיד שאני יהודי, אבל גם לא אמרתי את זה. לכן גם לא הציקו ולא הייתה אנטישמיות כלשהי. אני אפילו לא הייתי דומה למה שנחשב לסטריאוטיפ היהודי."
לאחר שחרורו מהצבא וההכרה בו כנכה-מלחמה, שב מיכאל לראשונה לחיק משפחתו. רק אז הוא גילה כי אחיו הצעיר הוכרז כנעדר. במרץ 1946 נשא מיכאל את ברטה לאישה, ולשניים נולדו שלושה ילדים. בשנת 1990 הם עלו עם בני משפחתם למדינת ישראל.
זרינה מישפטוב, אהרון אבקייב ומשה מקסימוב.
