פרוייקט "זיכרון מבעד לעדשה" מתקיים מזה מספר שנים עם רשת אורט ומחלקת הדרכות חינוכיות בבית הספר הבין-לאומי להוראת השואה ביד ושם ועוסק בתיעוד ניצולי שואה וסיפוריהם האישיים. לאור אתגרי השעה השנה, בעקבות משבר הקורונה , נמנע מן התלמידים לפגוש את ניצולי השואה. בשל כך קיימנו פרויקט משותף חדש אשר ימשיך את הדיון והעיסוק סביב עיצוב זיכרון עכשווי של השואה.
מטרת הפרויקט היא לאפשר לבני הנוער לפגוש בנושא השואה בדרכים בלתי פורמאליות באמצעות מפגש עם ניצולים וסיפורי חפצים ששרדו את השואה ועל ידי כך לאפשר להם ללמוד ולהביע את קשרם אל הנושא באופנים נוספים. יצירתם מהווה גשר לקהל בני נוער רחב שייחשף אליהם ויוכל למצוא באופנים אלה נקודות חיבור חדשות משמעותיות.
במסגרת הפרויקט, הכינו תלמידי אורט יצירות בהשראת חפצים וחומרי ארכיון ממאגרי יד ושם אשר מציגות בדרך עכשווית מיוחדת מנקודת מבט אישית את סיפור השואה.
פרויקט "זיכרון מקוון" מורכב מתהליך חינוכי המלווה את הפרויקט המתקיים בשני תהליכים מקבילים של לימוד; הראשון - לימוד נושא השואה על היבטיו השונים בסדרת מפגשים מקוונים, שנערכו בהנחיית צוות מחלקת הדרכות חינוכיות , והשני- למידה וליווי תהליך העיבוד האומנותי על ידי מורי האמנות בבתי הספר.
תערוכת "זיכרון מקוון" המובאת בפניכם הנה תוצר של פרויקט ייחודי זה .
יד של קשיש מחזיק קומקום ישן שהולך איתו מילדותו בשואה עד להיום. הוא מוזג נוזל אדום לספל עם ידית בצורת לב, שילוב שמסמל חיים ומוות.
בחרתי לתת ייצוג דרך ספר התורה. הספר מייצג עבורי את הדת ואת העם היהודי. המטרה של הנאצים הייתה למחוק אותנו היהודים מעל פני האדמה. הם ניסו בכל כוחם להעלים אותנו ואת כל הקדוש עבורנו. כוחה של האמונה חיזקה רבים והפיחה בהם כוחות לא להרים ידיים. הספר מבחינתי מסמל את המורשת והאמונה שעוברת מדור לדור .
"הילד הזה הוא אני" – מספר סיפור על ילד שרוצה להיות אהוב ונאהב. הוא רוצה לשחק בכדורגל עם חבריו. הוא מתקשה להבין ולהפנים את מר גורלו. הוא משתוקק לעזרה.
בחרתי לתת ייצוג דרך לחם אך לא סתם לחם אלא חלה של אמא. לא ניתן להכחיש באוכל יש מאפיין מנחם. זיכרונות ילדות שזורים במאכלים וריחות שלעיתים משמשים עבורנו כאסקפיזם מהטרדות היום-יומיות, אתגרים ורגעי שפל. היעדר מזון ורעב הינו כסימן היכר עבור אותם הקורבנות בתקופת השואה
המסר שבכרזה, מועבר באמצעות מספר אלמנטים אומנותיים, חלקם אמוציונאליים וחלקם רציונאליים. מסר זה הינו משמעותי ורב:
הזמן דוחק, הזמן אוזל, כל חלקיק של זמן חשוב, חייבים לבקר את הניצולים, לשמוע ולראות אותם, לפני שהזיכרון ייעלם.
רק אנחנו, באמצעות הכרזה ואמצעים נוספים אחרים, יכולים להשפיע על הנוכחות של הניצולים בזיכרון הקולקטיבי.
זו לא רק זכות לקחת חלק בעשייה שכזו, זו בעיקר חובה. חובתנו כישראלים, ובעיקר חובתנו כבני אדם.
המסע חייב להמשיך – המסע מוביל לניצחון
תעתוע בין מציאות לדימיון. המציאות עולה על כל דימיון
איך ניתן לספר סיפור שהוא נתפס "כבלתי אפשרי".
יצירה בהשראת סיפורה של הלנה ציטרון - יהודיה שחייה ניצלו במחנה אושויץ -בירקנאו על ידי חייל ס"ס בשם פרנץ וונש שהתאהב בה.
העבודה הקשה בכפיה, ההפרדה והמרחק מבתה כל כך הכבידו על שושנה פרידמן עד ששערות ראשה הלבינו במהרה. כשפגשה את בתה יהודית בתום המלחמה לא יכלה הבת לזהותה .היא כבר לא היתה אותה אמא.
זהו ספר המדמה את סיפור משפחתי. הספר 'מונח' על מסילת רכבת עליה נסעה סבתא רבה בדרכה לקזחסטן. סבתי אשר הצליחה לברוח לקזחסטן נרשמה בספר נוסעים : "גלינה קוסטיוקובה, עם שתי בנותיי בדרכנו לקזחסטן". כך בתום המלחמה בעלה , סבי, הצליח לאתר אותה ולאחד את המשפחה.
מבנה ששימש למגורים אך לא נותר כל זכר לבני המשפחה שהתגוררו בו. היעדר האנשים מדגיש את תחושת הכאוס שהתחוללה באותם הימים. כל מה שנותר זה טלאי צהוב זרוק על הרצפה
סיפור תלייתם של אסיה ביג אשר הייתה דודתה של סבתי, אברהם חבויניק ויעקב קפלן חברי מחתרת בגטו וילנה ב13 בספטמבר 1943.
המהפך הדרסטי שסבתא רבתא שלי עברה משואה לגאולה. הניגודיות בין הילדה בשואה בעולם אפור ובודד, לבין האשה הבוגרת שהקימה משפחה ומוקפת בכל אוהביה. היצירה מציגה את הזכרון הקשה של היערות בהם נאלצה להתחבא לעומת עצי האקליפטוס הירוקים אשר מסמלים גם את ארץ ישראל .
חיבור בין עבר להווה, בין שם לכאן. המבטא את סיפור השואה כחלק מאיתנו.
התמקדתי בחפצים הדוממים כדי לתאר את זוועות מלחמת העולם השניה.
תיקים, מזוודות, בגדים וחפצים אישיים של סבא, סבתא, אמא, אבא, בת ובן נותרו בצללים.
היצירה בהשראת סיפורו של אלחנן אייבשיץ שגילף כלי שחמט ממקל ההכאה של מפקד הבלוק שלו במחנה אושוויץ-בירקנאו.
היעדר מחוגים מעידים על חוסר וודאות אתה נאלצו להתמודד היהודים במהלך מלחמת העולם השנייה.
הזמן עצר מלכת וכל האנושות התקשתה להתמודד עם האסון שפקד את בני האדם.
אם רק היה ניתן לסובב את המחוגים אחורה ולמנוע את הכל
הכרזה מציגה את מרילה במפגש זום עם תלמידי הכיתה בשל תקופת הקורונה .
המפגש מציף בה את זיכרון תלמידי כיתתה בשנת 1942 בסיביר, ברית המועצות. ומשתלב כחלק מהמפגש בזום.
נהוג להדליק נר נשמה ביום השנה לפטירתו של אדם. כאן השלהבת מסמלת גם עצמה וחוזק למרות הגורל הקשה בתקופת השואה.
החיים והזהות היהודים נרמסו תחת הכובש הנאצי.
גם הדברים הפשוטים כמו קליפות תפוחי אדמה יכולים להציל חיים.
