חיי היומיום בגטאות
בתוך זמן קצר מקבלת הפקודה לעבור לגטאות, נאלצו היהודים לארוז חיים שלמים במהירות ובכמה מזוודות ותיקים ולעקור אל הלא נודע. רוב רכושם נותר מאחור והם יכלו לקחת איתם רק חפצים בודדים. העקירה הכפויה והמעבר המהיר והחד אל הגטו מתוארת ביומנים ועדויות כחוויה קשה ומשפילה. על פי רוב רוכזו היהודים בתחומי העיר או העיירה, במתכוון בשכונות או בפרברים המוזנחים והדלים ביותר, אך בחלק מהמקומות הם נדחקו לכמה גטאות בתחומו של אותו יישוב.
הגטו הראשון הוקם בפיוטרקוב טריבולנסקי, כבר באוקטובר 9191 ,כחודש לאחר כיבוש פולין. רוב הגטאות ברחבי פולין הוקמו בין השנים 9191 ל 9199 ,אך גטאות המשיכו לקום במקומות שונים עד אמצע שנת 9199 .חלקם היו גטאות סגורים, כדוגמת הגטאות בלודז' ובוורשה; הם הוקפו בגדרות או בחומה, על השערים הופקדה שמירה של המשטרה הגרמנית או המקומית והתושבים לא הורשו לצאת החוצה אלא כאשר אושר להם לצאת לעבודה מחוץ לגטו תחת השגחה. גטאות אחרים היו גטאות פתוחים, שמהם אפשר היה לצאת בבוקר לעבודה עם הצגת תעודות מתאימות ולשוב בערב. הפתיחות היחסית אפשרה גם מגע מסוים עם האוכלוסייה הסובבת. בצורת חיים זו ביקשו הגרמנים לבודד את היהודים באופן הרמטי. הם עשו זאת תוך כדי הפצת תעמולה בקרב האוכלוסייה הלא יהודית על הסכנות הצפויות להם מקשרים עימם. בידוד זה נאכף על ידי הגרמנים בצורה קפדנית, ומלבד הניתוק הפיזי מהעולם סביבם נותקו היהודים גם ממקורות מידע וחדשות.
בגטאות נוצרו תנאים תת אנושיים שערערו את כל תחומי החיים של האוכלוסייה היהודית שהצטופפה בגטו. הצפיפות ששררה בגטו הייתה גדולה. בדרך כלל הגטו הוקם על שטח קטן בעיר וכמות האנשים שהועברה אליו הייתה רבה מאד. לדוגמא, שטח הגטו בוורשה, אחד הגטאות הצפופים ביותר, היווה רק 9.4 אחוזים הצפיפות הרבה, בשילוב עם תנאי התברואה הירודים, הובילה במקומות רבים לתמותה עצומה - הגטאות סבלו ממחסור קשה במים ומערכת ביוב לקויה; ערמות אשפה גדשו את הרחובות ומחלות כדוגמת שחפת, טיפוס ודיזנטריה התפשטו במהירות, כשבנוסף על כך היה קיים מחסור תמידי בתרופות. הקור השפיע אף הוא על היקף התמותה שכן לגטאות סופקו מעט מאד חומרי הסקה ורבים ממקרי המוות בחודשי החורף נגרמו בשל הקור המקפיא בבתים. גם בקיץ היה שיעור תמותה גבוה ביותר, שכן בימים החמים התרבו והתפשטו חיידקים שגרמו למחלות. בחלק מהגטאות הוקמה על ידי תושבי הגטו מערכת בריאות מאולתרת שכללה בתי חולים, מרפאות, בתי מרקחת ומתקני חיטוי. המחסור באמצעים רפואיים אילץ את אנשי הצוות הרפואי לגלות תושייה כשניצבו לעיתים קרובות בפני דילמות קשות.
מכיוון שברוב הגטאות האוכלוסייה היהודית הייתה מנותקת מסביבתה וממקורות פרנסתה, היא הייתה תלויה כמעט לחלוטין במנות המזון היומיות שהקציבו לה הרשויות הגרמניות. ושוב, בכל גטו כמות המזון שהועברה אליו היתה אחרת ותלויה באחראי על אותו אזור. מנות אלו הוקצבו בהתאם למדיניות הגזענית הנאצית, מה שהוביל לכך שאחד מגורמי התמותה העיקריים בגטו היה המחסור במזון. הגרמנים סיפקו לתושביו כמות מזון מועטה, באיכות ירודה, במסגרת המדיניות המכוונת של ההרעבה. כל אלו יצרו מתיחויות קשות בין תושבי הגטו ומקרי גניבות המזון רבו ותכפו. במקביל התקיימו בחלק מהגטאות הברחות מזון אל הגטו, שכן בלעדיהן לא יכול היה הגטו להמשיך ולהתקיים. בגטו ורשה לדוגמה, 01 אחוזים מצריכת המזון היומית הגיעה מההברחות לגטו. ההברחות נעשו הן על ידי אנשים פרטיים, מבוגרים וילדים, והן על ידי גורמי עולם תחתון שפעלו בחלק מהגטאות. הילדים בגטו מילאו חלק חשוב בהברחות המזון אליו, שכן הם הצליחו לעבור במעברים הצרים. לעיתים הילדים היו היחידים שסיפקו אוכל לבני משפחתם. בחלק מהגטאות ניסו יהודים למכור את שארית רכושם בשוק השחור למימון תוספות מזון אך גם אפשרות זו התדלדלה במהירות. בגטאות הפתוחים התנאים היו קצת יותר טובים, שכן ליהודי גטאות אלו היה קשר עם האוכלוסייה מחוץ לגטו, רבים מהם אף עבדו מחוץ לגטו, כך שהתאפשר להם ליצור קשר עם האוכלוסייה המקומית ולהשיג דרכה מזון. בגטו לודז' לעומת זאת, שהיה מנותק לחלוטין מהסביבה, שרר רעב נורא. תושבי הגטו התקיימו רק מכמות המזון המועטת שהוקצבה להם, ורק עובדי בתי המלאכה זכו לעיתים לתוספות מזון.
חשוב לציין שבכל הדרכים להשגת מזון מעבר למה שניתן על ידי הרשויות הגרמניות הייתה קיימת סכנת חיים ממשית, שכן העונשים על הברחות מזון היו עונשי מוות. לעיתים הרשויות הגרמניות העלימו עין אך לעיתים המבריחים או המוכרים בשוק השחור, גם אם היו ילדים, הוצאו להורג.
אופייה של העבודה בגטאות היה שונה מגטו לגטו בהתאם למדיניות השלטונות הגרמנים המקומיים. בחלק מהגטאות פעלה ההנהגה היהודית בגטו ליצירת מקומות עבודה שישמשו מקור הכנסה לתושביו היהודים. הייצור בגטאות היה לעיתים חלק מתפיסה כי אם יהווה הגטו מקור הכנסה לגרמנים או לגורמים מסוימים בשלטון הגרמני הדבר יסייע להצלת היהודים והשארתם בחיים שכן הם יהפכו להיות הכרחיים עבורם. המחשבה כי עבודה מצילה חיים באה לידי ביטוי לדוגמא בבתי המלאכה שהוקמו בגטו לודז' ושסיפקו ציוד חיוני לצבא; בסדנאות בגטו ורשה שם יוצרו מברשות ומזוודות; בגטו ביאליסטוק ששימש למרכז תעשייה ובסיס אספקה למוצרים חיוניים שונים לזרוע הכלכלית של שלטונות הכיבוש ובגטו וילנה, שהפך, בהנהגת היודנראט, הפך לגורם יצרני ומרבית תושביו עבדו בגטו או בבתי מלאכה מחוצה לו.
ניתן לראות כי חיי היהודים בגטאות הושפעו מגורמים רבים, לא אחידים, והיו כרוכים במאבק הישרדותי מתמיד בתוך מציאות אכזרית. התנאים התת אנושיים שיצרו הגרמנים בגטאות ערערו הן את נפשו של היחיד והן את המבנה המשפחתי והחברתי-קהילתי. אך לצד כל אלו ניתן לגלות עדויות רבות לכך שמעבר לצרכים הפיזיים הבסיסיים, ניסו היהודים בגטו לדאוג לצרכי הרוח והנפש, ולקיים שגרת חיים גם בתחומים כגון חינוך, דת, תרבות, עזרה הדדית, עיתונות מחתרתית, תנועות נוער ועוד. על כך בסרט הבא.
