חודשי הכיבוש הראשונים בפולין
ב – 1 בספטמבר 1191 פלש צבא גרמניה לפולין ובתוך שבועות ספורים חוסל הצבא הפולני. האווירה של תחילת הכיבוש הייתה של הרס ותוהו ובוהו; ההפגזות הותירו בתים חרבים והרוגים רבים, זאת לצד נישול כלכלי וסגירת מוסדות ציבור. מיליוני אנשים הפכו פליטים הן בשל הרס בתיהם והן בשל בריחתם מהפצצות הגרמנים. ב- 82 בספטמבר נכנעה ורשה. בשבועות עד לכניעתה של פולין נרצחו 111,10 אזרחים פולנים ויהודים ושבויי מלחמה על ידי החיילים הגרמנים. בנוסף, חברי הממשלה ברחו אל מחוץ לגבולות פולין וקבעו את מקום מושבם תחילה בפריז, עד לתבוסתה של צרפת ביוני 1191 ,או אז עברו ללונדון, משם פיקדו על הנעשה.
במסגרת נספח סודי שצורף להסכם ריבנטרופ מולוטוב מאוגוסט 1191 ,חולקה פולין בין ברית המועצות לבין גרמניה הנאצית – חלקים גדולים משטחה המערבי והצפוני של פולין, ביניהם שלזיה עילית ומחוז לודז', סופחו לרייך השלישי. בחלק זה התגוררו כ – 011 אלף יהודים; אזור במרכזה של פולין היה תחת שליטה של ממשל גרמני אזרחי וכונה 'גנרלגוברנמן'. בחלק זה, שנחשב בעיני הגרמנים כחלק מפולין הכבושה ושלא סופח לגרמניה, התגוררו למעלה ממיליון וחצי יהודים; והחלק המזרחי של פולין סופח לברית המועצות ולליטא, שם התגוררו כמיליון ומאתיים אלף יהודים.
מיד עם כניסת הצבא הגרמני אל פולין, החלו היהודים בערים ובעיירות לסבול מהשפלות ברחובות, מאלימות קשה ושרירותית ואף מרצח המוני. במקומות רבים החלו גורמים גרמנים לגייס יהודים לעבודות כפייה שונות על ידי חטיפות אנשים ברחוב והוצאתם בכוח מבתיהם. לעיתים המטרה היחידה בעבודות אלו הייתה השפלת היהודים על ידי אילוצם לעבוד בעבודות קשות ללא כל מטרה ממשית, תוך כדי מכות והתעללויות. במקביל הוטלו על היהודים בחלק מהמקומות צווים וחוקים על ידי גופים שונים כגון מנהלת הגנרלגוברנמן ושלוחות מקומיות ואזוריות שונות של הס"ס. על היהודים נאסר להחזיק מקלטי רדיו, לנסוע ברכבות בין הערים בפולין; נסגרו בתי ספר ובתי כנסת בערים רבות בפולין ובשבועות הראשונים לפלישה, פוצצו הגרמנים מאות בתי כנסת. במקביל סומנו היהודים על ידי טלאי צהוב או סרט הזרוע על מנת לאפשר את זיהויים ולהקים חיץ בינם לבין שאר האוכלוסייה. בנוסף הומטרו עליהם צווים ותקנות שונים שנועדו להוציאם מחיי הכלכלה ולגזול את רכושם. צריך לזכור כי הקהילה היהודית בפולין היתה מלכתחילה עניה מאד ויהודים רבים חיו על סף רעב. משום כך הגזירות הכלכליות פגעו בהם פגיעה אנושה וגרמו לקריסה כללית של מבנה המשפחה והקהילה והיעדר מקורות הכנסה. ניתן לראות כי בכל עיר ועיר בפולין היהודים סבלו מאלימות וצווים שונים אך מכיוון שלא היו הוראות אחידות ומפורטות או הנחיות ברורות לגבי הטיפול ביהודי פולין, אלא רק קו כללי של מדיניות, בכל מקום פעלה המערכת השלטונית המקומית בדרכים שונות.
ב – 81 בספטמבר 1191 ,שלח ריינהרד היידריך, שהתמנה ימים ספורים לאחר מכן לראש המשרד הראשי לביטחון הרייך, 'אגרת בזק' לפקודיו הבכירים בפולין, בנושא "שאלת היהודים בשטח הכבוש". האיגרת שהתייחסה לכל היהודים בפולין הכבושה, הורתה לגרש יהודים מן הכפרים והעיירות ולרכזם בערים הגדולות. מדיניות זו של ריכוז היהודים נועדה לבודד את היהודים מהחברה הסובבת, להשתלט עליהם ולהרחיקם פיזית מהעולם החיצון. אך במציאות בשטח, הוראותיו של היידריך לא יצאו לפועל, משום שבכל מקום הייתה מדיניות אחרת שהייתה תלויה בהחלטות הממשל האזורי, ריכוז היהודים בכל מקום היה בצורה ובזמן שונים, לעיתים בתיאום עם אנשי הס"ס ולעיתים ללא תיאום.
במקביל להוראות באגרת המשיכו גורמים שונים במשטר הנאצי לתור אחר פתרון טריטוריאלי קבוע לבעיית היהודים. בין האפשרויות שנשקלו היו תכנית ניסקו- לובלין, גירוש היהודים למזרח אל מעבר להרי האורל ואף הועלתה הצעה לרכז את מיליוני היהודים באי מדגסקר. אף אחת מתכניות אלו לא הייתה ישימה בסופו של דבר. לכן הפתרון שנראה ישים באותה נקודת זמן היה ריכוז היהודים בשטח מוגדר כפתרון זמני. כתוצאה מכך במקומות רבים ריכזו הנאצים את יהודים בתוך גטאות כשלב הכנה לקראת יישום מדיניות אחרת. ואכן לפי רוב החוקרים היוותה האיגרת חלק ממדיניות אקטיבית של גירוש כלומר, ריכוז היהודים בגטו היה שלב ביניים לקראת גירושם בעתיד. בהמשך הפך ריכוז זה לשלב ביניים בדרך לרציחתם, בניגוד לשטחי ברית המועצות, שם ריכוזם היה למטרות רצח בעיקר. היידריך לא פירט באגרת כיצד יש לבצע ולנהל את ריכוזם של היהודים, כיצד יש לתחום את הגטו, כיצד לנהל אותו. כתוצאה מכך, וכתוצאה מהאמור לעיל, שבכל מקום הריכוז נעשה בתחילה לשם מטרות שונות – עבודה או גירוש - סיפורו של כל גטו היה אחר והושפע מגורמים רבים – תאריך הקמתו, גודלו, סוג הגבול שהקיף אותו, מידת בידודו מן הסביבה, הכוח הגרמני שפעל בתוכו ואופייה של האוכלוסייה היהודית שנכלאה בו. בהמשך, כשכבר היה ברור שאין לאן לגרש או להעביר את היהודים, המשיכו היהודים להתגורר בגטאות, לעיתים לתקופות ארוכות. בחלק מהמקומות המשיכו הגטאות לתפקד, במקביל להתפתחות הפיתרון הסופי, לצורך ניצול כלכלי.
הגטאות היו בעיקר תופעה מזרח אירופאית וכיום ידוע כי הוקמו כ – 1811 גטאות בחלק זה. גם ביוון והונגריה הוקמו בשלבים מאוחרים יותר גטאות בהם רוכזו היהודים, בהתאם להתקדמות המלחמה. בחלקיה המערבים של אירופה, כגון צרפת, הולנד ובלגיה, יושם בידוד היהודים באמצעות הגבלות חוקיות וצווי מדינה כך שהפרדתם מהחברה נעשתה ללא חומות פיזיות, אך יצרה חיץ ברור בינם לבין שאר האוכלוסייה. הפרדה זו אפשרה, בין היתר, בהמשך את סילוקם הפיזי ורציחתם.
הוראה נוספת שמופיעה באגרת הבזק מתייחסת להקמת יודנראטים, מועצות יהודיות, ככלי ליישום המדיניות הגרמנית והוצאתה לפועל. חברי היודנראט נדרשו למלא אחר הוראות הגרמנים והוטלו עליהם לא רק תפקידי קהילה כגון מדאגה למגורים או למקומות עבודה, אלא גם תפקידים ממשלתיים אך ללא הכוח והאמצעים הדרושים לכך. כך לדוגמא הם נדרשו לערוך מפקדים ולגייס אנשים לעבודות כפיה. רובם ניסו לטפל בכל מערך החיים התקין שהתמוטט כתוצאה מהמלחמה, מהכיבוש הגרמני ומהפגיעה המכוונת כנגד היהודים. כאשר רוכזו היהודים בגטאות היו אלו היודנראט בדרך כלל ששימשו כהנהגת הגטו. ההכרעות שקיבלו והתגובות של חברי היודנראט השונים לא היו אחידות, ועל כך וכן על היודנראטים ופועלם נרחיב בסרטים הבאים.
