אגרת הבזק והשלכותיה
ב – 12 בספטמבר 2191 ,שלח ריינהרד היידריך, שהתמנה ימים ספורים לאחר מכן לראש המשרד הראשי לביטחון הרייך, 'אגרת בזק' לפקודיו הבכירים בפולין, בנושא "שאלת היהודים בשטח הכבוש". האיגרת שהתייחסה לכל היהודים בפולין הכבושה, הורתה לגרש יהודים מן הכפרים והעיירות ולרכזם בערים הגדולות. מדיניות זו של ריכוז היהודים נועדה לבודד את היהודים מהחברה הסובבת, להשתלט עליהם ולהרחיקם פיזית מהעולם החיצון. אך במציאות בשטח, הוראותיו של היידריך לא יצאו לפועל, משום שבכל מקום הייתה מדיניות אחרת שהייתה תלויה בהחלטות הממשל האזורי, ריכוז היהודים בכל מקום היה בצורה ובזמן שונים, לעיתים בתיאום עם אנשי הס"ס ולעיתים ללא תיאום.
במקביל להוראות באגרת המשיכו גורמים שונים במשטר הנאצי לתור אחר פתרון טריטוריאלי קבוע לבעיית היהודים. בין האפשרויות שנשקלו היו תכנית ניסקו- לובלין, גירוש היהודים למזרח אל מעבר להרי האורל ואף הועלתה הצעה לרכז את מיליוני היהודים באי מדגסקר. אף אחת מתכניות אלו לא הייתה ישימה בסופו של דבר. לכן הפתרון שנראה ישים באותה נקודת זמן היה ריכוז היהודים בשטח מוגדר כפתרון זמני. כתוצאה מכך במקומות רבים ריכזו הנאצים את יהודים בתוך גטאות כשלב הכנה לקראת יישום מדיניות אחרת. ואכן לפי רוב החוקרים היוותה האיגרת חלק ממדיניות אקטיבית של גירוש כלומר, ריכוז היהודים בגטו היה שלב ביניים לקראת גירושם בעתיד. בהמשך הפך ריכוז זה לשלב ביניים בדרך לרציחתם, בניגוד לשטחי ברית המועצות, שם ריכוזם היה למטרות רצח בעיקר.
היידריך לא פירט באגרת כיצד יש לבצע ולנהל את ריכוזם של היהודים, כיצד יש לתחום את הגטו, כיצד לנהל אותו. כתוצאה מכך, וכתוצאה מהאמור לעיל, שבכל מקום הריכוז נעשה בתחילה לשם מטרות שונות – עבודה או גירוש - סיפורו של כל גטו היה אחר והושפע מגורמים רבים – תאריך הקמתו, גודלו, סוג הגבול שהקיף אותו, מידת בידודו מן הסביבה, הכוח הגרמני שפעל בתוכו ואופייה של האוכלוסייה היהודית שנכלאה בו. בהמשך, כשכבר היה ברור שאין לאן לגרש או להעביר את היהודים, המשיכו היהודים להתגורר בגטאות, לעיתים לתקופות ארוכות. בחלק מהמקומות המשיכו הגטאות לתפקד, במקביל להתפתחות הפיתרון הסופי, לצורך ניצול כלכלי.
הגטאות היו בעיקר תופעה מזרח אירופאית וכיום ידוע כי הוקמו כ – 2111 גטאות בחלק זה. גם ביוון והונגריה הוקמו בשלבים מאוחרים יותר גטאות בהם רוכזו היהודים, בהתאם להתקדמות המלחמה. בחלקיה המערבים של אירופה, כגון צרפת, הולנד ובלגיה, יושם בידוד היהודים באמצעות הגבלות חוקיות וצווי מדינה כך שהפרדתם מהחברה נעשתה ללא חומות פיזיות, אך יצרה חיץ ברור בינם לבין שאר האוכלוסייה. הפרדה זו אפשרה, בין היתר, בהמשך את סילוקם הפיזי ורציחתם.
הוראה נוספת שמופיעה באגרת הבזק מתייחסת להקמת יודנראטים, מועצות יהודיות, ככלי ליישום המדיניות הגרמנית והוצאתה לפועל. חברי היודנראט נדרשו למלא אחר הוראות הגרמנים והוטלו עליהם לא רק תפקידי קהילה כגון מדאגה למגורים או למקומות עבודה, אלא גם תפקידים ממשלתיים אך ללא הכוח והאמצעים הדרושים לכך. כך לדוגמא הם נדרשו לערוך מפקדים ולגייס אנשים לעבודות כפיה. רובם ניסו לטפל בכל מערך החיים התקין שהתמוטט כתוצאה מהמלחמה, מהכיבוש הגרמני ומהפגיעה המכוונת כנגד היהודים. כאשר רוכזו היהודים בגטאות היו אלו היודנראט בדרך כלל ששימשו כהנהגת הגטו. ההכרעות שקיבלו והתגובות של חברי היודנראט השונים לא היו אחידות, ועל כך וכן על היודנראטים ופועלם נרחיב בסרטים הבאים.
