חלק מדגל "מכבי הצעיר" של חוות ההכשרה לבני נוער יהודים בגרמניה, שאותו הצליחה אנליזה בורינסקי להביא עמה לארץ ישראל בסיום המלחמה

לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה התחזקה פעילותן של התנועות הציוניות השונות במטרה להעלות את בני הנוער היהודים לארץ ישראל. לצורך ההתארגנות לעלייה לארץ ישראל ולשם חינוך הנערים לעבודות חקלאות, הוקמו חוות הכשרה חקלאיות שנועדו להכשיר את בני הנוער לעבודת האדמה ולחיים ביישובי ארץ ישראל.

אחת מחוות ההכשרה האלו הייתה החווה של תנועת "מכבי הצעיר" שהוקמה ב-1936 ליד העיירה ארנסדורף Ahrensdorf, לא הרחק מברלין.1

בחווה זו התרכזו נערים ונערות בני 15-17 ומדריכיהם לעבודה חקלאית וללימודים שהתמקדו בזיקה עמוקה לארץ ישראל ולציונות. מטרת ההכשרה הייתה להכין אותם לחיים בקיבוץ. בני הנוער שעברו את גיל 18 חיפשו דרכים לעלות לארץ ישראל.

עם פרוץ המלחמה בשנת 1939 החריפו תנאי החיים של הנערים והנערות בהכשרה, ובהמשך הושמה החווה תחת פיקוח ישיר של הגסטפו. למרות זאת המשיכו בני הנוער לחיות במעין בועה, והניהול העצמי וכל הפעילויות המתקיימות בה נמשכו כשהיו.

בשנת 1941 נסגרה חוות ההכשרה בארנסדורף. אנליזה בורינסקי לאחר המלחמה.אנליזה בורינסקי, אחת ממדריכות ההכשרה, נשארה עד הסוף בחווה וסגרה אותה. בני הנוער ומדריכיהם הועברו למחנה בנוינדורף (Neuendorf), שבו רוכזו קבוצות שונות של יהודים שאולצו לעבוד בעבודות קשות תחת פיקוח הגסטפו. למרות החרפת המצב והתנאים החדשים שהפכו קשים עוד יותר, המשיכו חברי ההכשרה של "מכבי הצעיר" לנהל את חיי המשמעת שתבעו מעצמם כחניכי תנועת נוער, כפי שהיה בארנסדורף.

ברוח הפעילות הצופית של תנועות הנוער היה לדגל "מכבי הצעיר" תפקיד חשוב במערכת הטקסית של הפעילות החינוכית בחוות ההכשרה. הדגל סימל עבור בני הנוער את תמצית כל הערכים שבהם האמינו.

הדגל נגזר בפעם הראשונה בשנת 1942 במחנה נוינדורף, שאליו הועברו בני הנוער. לבו - החבצלת, סמל הצופים - נשלח לחברי התנועה שכבר היו בארץ ישראל בידי שתי נשים בעלות דרכון של פלשתינה המנדטורית (ארץ ישראל), שהצליחו לצאת את גרמניה ולשוב לארץ.

הנשים – ברכה ברוש וחנה בלומנקופף - נסעו לביקור משפחתי בפולין ונאלצו להישאר בה כאשר פרצה המלחמה. בניסיונותיהן לשוב לארץ ישראל הן הגיעו לנוינדורף, ושהו שם במחיצת החניכים והמדריכים כשהן מהוות עבורם מקור סמכות, השראה וגילום של תקוותיהם להגיע לארץ ישראל. כך סיפרה בעדותה אנליזה בורינסקי:

"יום אחד קרוב לחנוכה 1941 הן קיבלו סוף סוף את ההודעה שהן יכולות לחזור. נפרדנו מהן במפקד חגיגי... אך מה נשלח בידן של שתי הבחורות אשר שבות למולדת אל ארץ ישראל? מה נשלח כסמל ברור ומבטא, אל חברינו שם למען ידעו כי לא שכחנום ולמען נדע אנו כי גם הם לא ישכחונו? אין אנחנו מפקפקים כלל. התשובה מובנת מאליה, ואין בלתה. עוד אנו עומדים בצורת מרובע והדגלים לפנינו, גוזר א2' מתוך הדגל את ליבו, את החבצלת הצופית, ומוסר אותו לחנה כשי מזכרת לחברים בארץ מאתנו. אנו שרים את 'התקוה' ואת 'שאו ציונה' ויוצאים במצעד. זה נתנו להן וזה הגיע ארצה. יחד עם חלק מהדגל הן הביאו איתן את כל הסיפור עלינו ישר לתנועת 'גורדוניה – מכבי הצעיר'".

בשנת 1943 המצב בגרמניה הלך והחריף. שמועות על אנשים שנעלמו ובהם חלק גדול מהורי החניכים בהכשרה שנכלאו בבתי סוהר ובמחנות ריכוז בגרמניה או שגורשו למזרח פשטו מדי יום. לאחר הירצחו של אלפרד זלווגר, ראש "מכבי הצעיר" בגרמניה, השתררה תחושה קשה שעומד להתרחש משהו בלתי ידוע, אשר יפריד בין כל החניכים ומדריכיהם. למחנה החלו להגיע רשימות של חניכים המיועדים לגירוש.

לבסוף הגיעה רשימה שבה היו השמות של כל הנמצאים במקום. בערב האחרון לשהייתם בנוינדורף הוחלט לערוך טקס סמלי של חלוקת דגל ההכשרה בין המדריכים האחראים על קבוצות החניכים השונות. מטרתם הייתה לשוב ולהתאחד יחד בארץ, שם יאחדו מחדש את כל חלקיו של הדגל. מעדותה של אנליזה בורינסקי:

"שביעי באפריל 1943... 

בחוץ עומדים משמרות הגסטפו, אין אנו רשאים לצאת מן החצר, אנחנו ניגשים למפקד אחרון. ושוב כולנו בלבוש לבן תכלת. אנו שרים. מובאים הדגלים. דגל אחד שמרכזו חסר. את הדגל הזה שבור הלב תופס א.3 וגוזר מפתו לשנים-עשר חלקים. את אלה הוא מחלק בין שלוש החברות וארבעת החברים אשר יהיו אחראים בכל קבוצה, ולחבר, שיהיה אחראי על אלה אשר הושארו עוד כבני תערובת בגרמניה, וחלק אחד לכל אחד מארבעת המדריכים!! 
גינטר בר היה בין המדריכים בארנסדורף שקיבלו פיסה מהדגל. הוא נספה.באותה הזדמנות הבטחנו אחד לשני, שאנחנו כולנו נשמור על החלק הזה וכשכולנו נהיה ביחד בישראל, אז נרכיב את החלקים לדגל אחד." 

"קרע זה של הדגל שניתן לי, עונדת אני עד היום. הוא נשמר אתי בכל בדיקות הגוף ובכל הביקורות שהיו באושוויץ. [ידעתי כי] עלי להוסיף ולשאתו אתי ולהביאו, כי כן הבטחתי ומשום שהתחייבות זו היא הממריצה אותי..."

באמצע אפריל 1943 גורשו החניכים והמדריכים לבית כלא בברלין, ומשם נשלחו לאושוויץ. רק מאוחר יותר נודע להם שגירושם היה חלק ממבצע גירוש גדול מאוד של יהודי גרמניה, שנועד להוות "מתנת" יום הולדת להיטלר.

באושוויץ הופרדו בני הנוער למחנות משנה שונים, אולם בזכות קשרי העבר ונחישות המדריכים הם הצליחו לקיים קשר ולהעביר ביניהם מידע זה על זה.

אנליזה, שהייתה מחויבת לחניכותיה, ניסתה ככל יכולתה לדאוג להן, ואף הכינה להן מתנות קטנות בימי הולדת:

"ידענו שחשוב שנישאר ביחד, החברות של 'מכבי –הצעיר' עם האידיאל שלנו, עם המטרה שלנו, להגיע יום אחד לארץ ולהביא את החלקים של הדגל שלנו, לשם. זה ככה עם הנאיביות שלנו, חשבנו שזהו העיקר של מאמצינו. עוד לא ידענו בימים הראשונים שזו תהיה בהחלט שאלה של חיים ומוות, ואולי היה טוב שלא ידענו. 
ביום ראשון עברנו בבירקנאו שלב אחרי שלב של עניינים, שאני חושבת שהיו שוברים אותנו לולא היינו עסוקים במחשבה באידיאלים האלה, שהחזקנו בהם - והם החזיקו בנו וחזקו אותנו... התרכזנו בהם כל כך, שכל יתר הדברים - הכל מה שקרה לנו - כבר לא נראו לנו חשובים.."

כל משך שהותה באושוויץ שמרה אנליזה על פיסת הדגל שעליה הופקדה, למרות הקושי להחביא חפצים אישיים והחיפושים המתמידים:

"... הדבר היחיד שהיה מותר לנו להשאיר בשביל עצמנו, אלו היו הנעליים. זה היה דבר חשוב מאד. כי אני, למשל, בתוך הנעליים מתחת לסוליה – זה תכף תפסתי באותו הרגע, כשהצטרכנו להתפשט, שמתי את החלק של הדגל שלי, שהיה לי נורא חשוב, לשמור באיזה מקום בטוח. ושם זה נשאר די הרבה זמן ולפעמים היו [...] "ויזוטאציות", זאת-אומרת בדיקה יסודית מאוד של גופינו, אז העברתי את זה למקומות אחרים, כי אנשי הס.ס.ידעו כמובן, שאפשר להסתיר כל מיני דברים בתוך הנעליים."

הנערים והנערות חברי "מכבי הצעיר" היו כלואים באושוויץ כמעט שנתיים, כשהם עובדים בעבודות פרך וחווים את עינויי הרעב, הקור וההשפלות שחוו כל אסירי המחנה. רבים מהם לא שרדו את המחנה ומצאו בו את מותם. אנליזה בורינסקי יחד עם חניכותיה יצאו ב"צעדת המוות" האחרונה שעזבה את אושוויץ ב-18 בינואר 1945. הן ברחו משיירת האסירות באזור לייפציג, והגיעו לאזורי הכיבוש של הצבא האמריקני.

אנליזה עלתה לארץ ישראל בשנת 1945, התיישבה בקיבוץ מעיין צבי, ולאחר שנישאה נקראה אורה אלוני. עד מותה עסקה בחינוך. בניסיונה לשחזר את הצלתה אמרה:

אורה אלוני (אנליזה בורינסקי) בקיבוץ מעיין צבי, לאחר המלחמה."ואם היום אני רוצה לתת לעצמי דין –וחשבון או מישהו שואל אותי וכמובן שאלו, איך הצלחתם לצאת בחיים מן המחנה, מחנה הריכוז, מחנה-השמדה, איך הצלחת לצאת משם, אני אולי יכולה להגיד ככה: נדמה לי שהדבר מבוסס על שלושה גורמים עיקריים: הראשון , אני חושבת החזק ביותר, הוא הגיבוי ההדדי שנתנה לנו החברה, בכל צירוף שהיינו, בכל אופן היינו בתוך החברה שלנו. תמיד היינו האחד בשביל האחרים, והרגשנו שהאחרים בשבילנו. גם אם לא תמיד היינו כולנו ביחד, הרגשנו תמיד שייכות ביחד וגם היינו תמיד, אף פעם לא לגמרי לבד, אלא לכל הפחות שתיים, שלוש, ארבע או חמש ביחד. זה מאוד, מאוד עזר, באופן מעשי ובהחלט גם באופן נפשי. זה נתן לנו הרבה כוח, ונוסף לזה, אצלי גם שיחקה הרבה הרגשת האחריות, שאני מוכרחה לעשות את הכל, בכדי להגיע לאיזה מקום שממנו אני יכולה לראות, מי נשאר בחיים ושוב לנסות לאסוף את החבר'ה, ואם אפשר לעזור להם להגיע לַארץ. 
הגורם השני: זאת היתה בהחלט התקווה, והצפייה, שאי-אפשר היה לזעזע אותן, שיום אחד יהיה טוב ונגיע לארץ, שצריכים להיות שם. זה התבטא בכל מסיבה קטנה, בכל עונג שבת, ביום כיפור, אינני יודעת, בהבטחות שביטאנו בסימבולים עליהם שמרנו בשבע עיניים, בדגל, שאני הלאה... חתיכת הדגל, הלאה סחבתי איתי. 
והגורם השלישי, שאולי יותר מורכב הייתי אומרת, כוח מסויים של אישיות ששייך לזה, ותגובות מותאמות ומהירות, לפעמים בהחלט [היו] נחוצות, גם מזל."

• 1. 1
• 2. 2
• 3. 3

קבוצת נערים חניכי "מכבי הצעיר" מהחווה בארנסדורף שהגשימו את חזון התנועה לעלות לארץ ישראל. צולם בקיבוץ גניגר בשנת 1945: מימין לשמאל - מרדכי מלאן, דולה שמידט, אלי היימן, חנה אנגל, חנן אנסבכר, בנימין פיינגוש.חלקו המרכזי של הדגל אשר הובא לארץ על ידי חנה בלומנקופף וברכה ברוש – הנשים הישראליות שחזרו לארץ ב-1941 - נשמר במשך תקופה מסוימת בארכיון תנועת "מכבי הצעיר". לא ברור מה קרה לו לאחר מכן. חלקו של הדגל שאותו שמרה אנליזה הוא היחיד מבין שנים-עשר החלקים שחולקו למדריכים אשר הגיע בסופו של דבר לארץ. הוא נשמר בקיבוץ מעיין צבי עד אשר נמסר על ידי בנה של אורה אלוני למוזיאון יד ושם בשנת 2007.

חברי התנועה שהתאחדו בארץ הכינו דגל משוחזר במקום זה שאבד, ורקמו עליו את סימני החלוקה של הדגל המקורי. גם דגל זה נמסר למוזיאון יד ושם.

באדיבות מחלקת החפצים של מוזיאון יד ושם