במדור זה אנו מציעים התבוננות בחפץ כבמקור-מידע היכול ללמד על זמן ומקום מסוימים, על החברה שבה הוא נוצר ועל האנשים שעשו בו שימוש. נדגיש כי החפצים הנמצאים באוסף החפצים של מוזיאון יד ושם הנם חפצים ייחודיים, הן בשל אופי האירועים שהתרחשו בתקופה בה נעשה בהם שימוש והן בשל ערכם הרגשי. למעשה, מהווים החפצים מעין מסמך היסטורי. את סיפור החפץ נלווה בנקודות להתייחסות ולדיון אותן ניתן יהיה להעלות בשיחה עם תלמידים.
שאלות כלליות שניתן להציג לתלמידים תוך התייחסות לחפצים השונים (מתאים לתלמידי כיתות ז' ואילך):
- מה מסמל החפץ?
- ניתן להרחיב ולשאול: מה מסמל / סימל החפץ עבור בעליו, מה הוא מסמל עבור האנשים שמסרו אותו ליד ושם? מה הוא מסמל עבורכם?
- איזה מידע (אודות בעל החפץ/ המשפחה / הקהילה) ניתן לקבל תוך התבוננות בחפץ? מה ניתן ללמוד על עברה של המשפחה / הקהילה באמצעות החפץ, או החפצים?
- במקרה בו מופיעים מספר חפצים, ניתן לשאול מה מחבר בין כל החפצים?
נעל וכפפות של הפעוטה הינדה כהן, שגורשה לאושוויץ באקציית הילדים, שהתקיימה בגטו קובנה, בעשרים ושבעה בחודש מרץ שנת 1944 ונספתה.
על הנעל שנשארה במיטתה חרט אביה את התאריך שבו נלקחה. הוריה - דב וציפורה כהן שרדו את המלחמה. הם שמרו על הנעל של ביתם, על זוג הכפפות שציפורה תפרה לה משאריות בדים ועל תעודת הלידה שלה, עד מותם.
ציפורה ודב (ברקה) כהן היו זוג צעיר עם פרוץ המלחמה. לפני המלחמה חוו בני הזוג הריון ולידה של תינוק שנפטר בלידתו. עם פלישת הגרמנים לליטא שבה התגוררו, ניסו בני הזוג, ללא הצלחה, להימלט לשטחי ברית המועצות, אך לבסוף מצאו עצמם שוב בביתם בקובנה. עם סגירת הגטו בעיר גורשו אליו גם ציפורה ודב. כחצי שנה מאוחר יותר, ב -18 בינואר שנת 1942, נולדה בגטו בתם הינדה, שנקראה על שם אמה של ציפורה. בסוף נובמבר 1943 הועברו בני הזוג למחנה העבודה אלקסוט, שם שהו בתנאים קשים ביותר כשהם עובדים עבודה מפרכת. במשך היום היו הגברים והנשים יוצאים לעבודה ורק הילדים היו נשארים במחנה עם קומץ מבוגרים וזקנים. בעשרים ושבעה במרץ הגיעו למחנה משאיות גירוש. המבוגרים הוצאו לעבודה דרך שער אחר, כדי שלא יוכלו לראות את המשאיות שהגיעו ולהפריע למהלך הגירוש. כאשר חזרו הגברים והנשים בסוף העבודה למחנה הסתבר להם גודל האסון והתברר שכל ילדי המחנה גורשו למחנות במזרח. מאוחר יותר נודע שכל הילדים נשלחו למחנה אושוויץ, שם נרצחו. דב וציפורה הלכו אל מיטת בתם ומצאו שם נעל אחת שלה ואת הכפפות שציפורה תפרה לה. דב חרט על הנעל את התאריך ונשבע לשמור על הנעל לתמיד.
לאחר מכן שבו דב וציפורה לגטו קובנה ומאוחר יותר ברחו ליער. הם שוחררו על ידי הצבא האדום ובשנת 1947 נולדה להם בת. בשנת 1960 עלו לארץ ישראל.
דב וציפורה ביקשו מבני משפחתם למסור את החפצים של ביתם התינוקת ליד ושם ואכן עם פטירתם מסרה נכדתם את חפציה של הינדה כהן שנרצחה באושוויץ, למוזיאון יד ושם.
נושאים לדיון
מתאים לתלמידי החטיבה העליונה
בתקופת השואה נאלצו אנשים רבים להתמודד עם אבל ללא יכולת להשתמש בכלים המוכרים להם. קיום מנהגי אבלות, כמו ישיבת 'שבעה', הפכו לקשים מאוד בגטאות, ולבלתי אפשריים במחנות, דבר שהקשה על האפשרות להתמודד עם האובדן. הכלים המסייעים לאבל הם מסגרת שיש בה התחלה וסוף ובמהלכה פרידה מאדם יקר. כל אלו נמנעו מיהודים בשואה והותירו אותם עם כאב האובדן ללא עיבודו. בנוסף, יש לזכור כי לעיתים בני-משפחה לא ידעו באופן ודאי על מות יקיריהם, אלא לאחר זמן.
דב כהן חרט על הנעל של ביתו את התאריך בו נלקחה. לכל אחד מהפרטים יש משמעות וסמליות רבה: הן לנעל, הן לתאריך והן למעשה החריטה. בהקשר זה ניתן להעלות מספר נושאים אפשריים לדיון ולשיחה:
- בתקופת השואה קבורה פרטית והנחת מצבה הפכו לנחלתם של מעטים בלבד. בנוסף, מקום קבורתם של קורבנות שואה רבים אינו ידוע. איזו משמעות מקבלים חפצים שנותרו בהיעדר מקום קבורה ידוע, קבר או מצבה?
-
איזו משמעות, לדעתכם, היתה לחפצים שהותירה אחריה הפעוטה הינדה כהן, נעל בודדה וזוג כפפות קטנות, עבור הוריה?
התבוננות בחפצים אלה מזכירה כי אלה הם פריטים בודדים שנותרו מתוך חיים שלמים: התייחסות אל המעט שנותר, מדגישה את החלל הגדול שנוצר ואת הדברים הרבים שאינם – העדר קבר ומצבה, תצלום של הינדה הקטנה, משחק בו שיחקה, ציור שציירה.
-
יום השנה - יארצייט.
מה מסמל תאריך הלקחה של הינדה כהן מהוריה, אותו חרט אביה על נעלהּ?
מאחר ואין מידע בנוגע ליום מותם של רבים מקורבנות השואה, ולעיתים אף לא בנוגע למקום ולנסיבות מותם, קרוביהם מתייחדים עם זכרם ומקיימים את מנהגי האבלות של יום-השנה כגון קיום אזכרה, אמירת קדיש והדלקת נר נשמה, בתאריך סמלי בו בחרו או בתאריך שבו נודע להם על מות קרוביהם. יתכן שעבור הוריה של הינדה כהן סימל תאריך הלקחה את יום מותהּ.
-
הורים רבים נוהגים לשמור את הנעליים הראשונות שנעלו ילדיהם עם פסיעותיהם הראשונות. במה שונה הסמליות שמייחסים להן הורים אלה, מהסמליות שקיבלה הנעל של הינדה כהן עבור הוריה?
נעל ראשונה של ילד מסמלת בדרך-כלל את צעדיו הראשונים של אדם בחייו, והיא מקבלת משמעות של התחלת החיים. הורים רבים שומרים אותה כסימן למזל וכמזכרת. להבדיל, הנעל היחידה שנותרה אחרי לכתה של הינדה כהן מסמלת סופם של חיים ואת החלל הגדול שנוצר.
-
לאחר השואה הפכו ערמות הנעלים של קורבנות השואה לאחד מסמליה. אל מול ערמות הנעלים האנונימיות, ניצבת הנעל של התינוקת הינדה כהן ומספרת את סיפורה האישי: גילה, מידות גופה הקטנות ואף עונת השנה בה נלקחה. להבדיל מכל פריט לבוש אחר, נעל מקבלת לתוכה את טביעת האדם אשר נועל אותה. בהקשר זה ניתן לדון במשמעות הסמלית של נעל, ובסיפור האישי שכל נעל מספרת על בעליה.
-
מדוע, לדעתכם, בחרו דב וציפורה למסור את החפצים של ביתם התינוקת ליד ושם, ולא להשאיר אותם למשמרת המשפחה? מדוע ביקשו מבני-משפחתם למסור את החפצים, ולא מסרו אותם בעצמם, בעודם בחיים? בהקשר זה ניתן לשוחח עם התלמידים על ערכם הרגשי הרב של חפצים, אשר במקרים רבים נותרו יחידים מבית שהיה, ממשפחה, מאדם שאיננו, מילדות שנגדעה באיבּה. במסירת החפצים ליד ושם מבטיחים בעלי החפץ כי לא יעלם או ייזרק גם אחרי לכתם, אלא ישמר ואף יספר את סיפורם בעתיד.
