נגד כיוון ההיסטוריה: הרפתקאותיו המופלאות של האיש שהציל מיליון ספרים ותרבות שלמה
אהרון לנסקי
הוצאת כתר, 2004
315 עמודים
כשסבתו של אהרון לנסקי הגיעה לאמריקה, היא הייתה בת 16. לבדה, כל רכושה ארוז במזוודת קרטון אחת: כמה ספרים, בגדים, כרית פוך, זוג פמוטי שבת ותצלום של הוריה, שאותם לא תראה שוב לעולם. באליס איילנד, תחנת המעבר למהגרים בנמל ניו יורק, פגש אותה אחיה הגדול, שנסע לאמריקה לפניה. במעבורת שהובילה אותם למנהטן לקח ממנה את המזוודה והשליך אותה לים. "את באמריקה עכשיו", אמר לה, "הגיע הזמן להשתחרר מהעבר".
פסקה זו מתוך ספרו של אהרון לנסקי מתארת את התהליך שעבר על רבים מיהודי מזרח אירופה בהגיעם לאמריקה. לנסקי מעיד על עצמו כי בתחילה הסיפור עורר בו כעס, אך במשך הזמן למד להבין את המעשה, אם זה היה המחיר לקבלתם של היהודים באמריקה.
על עצמו מעיד לנסקי כי הוא, בניגוד לדורות הקודמים, חש בנוח כל כך עם היותו אמריקני, עד כי הוא גם חש לגמרי בנוח לחפש בקרקעית הנמל את מה שאבד. ובמילים אחרות, הוא וחבריו, ילידי ארצות הברית ומעורים לחלוטין בתרבותה, חשים בטוחים מספיק בשייכותם למולדתם האמריקנית, עד כי הם יכולים להרשות לעצמם לעסוק בצד אחר של זהותם, זה היהודי. כדבריו של לנסקי: המזוודה נעלמה מזמן, נישאת על זרמים, כך שניאלץ להסתפק באיסוף מליון וחצי ספרים ביידיש. הספר שלפנינו מתאר בלשון ציורית ושזורה בהומור רב את ההרפתקה הגדולה שהפכה למפעל חייו של לנסקי: איסוף מליון וחצי ספרים ביידיש.
העניין בספרי יידיש החל אצל לנסקי במחצית הראשונה של שנות השבעים בהיותו סטודנט בהמפשייר קולג' שבמסצ'וסטס. קורס אקדמי על אודות השואה הוביל אותו להתעניינות בתרבות היהודית, במה שהגדיר ההיסטוריון שמעון דובנוב "ראייה סוציולוגית של ההיסטוריה היהודית": לא חקר היהדות, כי אם חקר היהודים. לשם כך חש לנסקי כי עליו לדעת יידיש, וכך החל בלימוד אינטנסיבי של השפה. לצורך הלימוד ביקשו הוא וחבריו לקרוא טקסטים ביידיש, וכך החל מסעם לחיפוש ספרים ביידיש, מסע שהחל בחנויות ספרים משומשים בלואר איסט סייד במנהטן, והמשיך באסוף ספרים שאין להם דורש לאחר שבעליהם הקשישים הלכו לעולמם או עברו להתגורר בבתי אבות. במסעותיו לאיסוף הספרים מגלה המחבר כי איסוף הספרים כרוך בהיכרות אישית ובהתיידדות עם בעלי הספרים – שלל דמויות ססגוניות - ושמיעת סיפוריהם האישיים ליד שולחן המטבח תוך שתיית א גלעצעלע תה (כוס תה) לצד הכיבוד הביתי שהוכן לכבודו ולכבוד חבריו: לוקשען קוגעל, גפילטע פיש, ורניקעס, בלינצ'עס ולטקעס.
תוך כדי הצגת הטיפוסים שבהם נתקל המחבר במהלך מסעותיו לאיסוף ספרים הוא משרטט תמונה מרתקת של יהודים מהגרים אשר היידיש הייתה שפת אמם ושפת תרבותם, ולעת זקנה הם אוחזים בידיהם אוצרות תרבות רבים אשר אין להם דורש, מלבד המחבר וחבריו, העמלים לאסוף את הספרים, לשמר ולהחיות את מורשתם.
השמועה על איסוף הספרים עשתה לה כנפיים, וצוות האספנים נקרא לאין ספור מקומות כדי לאסוף ספרים. כדי להתגבר על הכמויות העצומות של ספרי היידיש, הקים לנסקי רשת של "זמלרים", מתנדבים אשר אספו ספרים בקהילותיהם ושלחו אותם למסצ'וסטס.
כדי לאסוף ספרים מגיעים לנסקי וצוותו גם לקהילות יהודיות מחוץ לארצות הברית, בין היתר לרוסיה שלפני נפילת מסך הברזל, לקובה וגם לישראל. יהודים דוברי יידיש נפוצו במקומות רבים ברחבי העולם, ולכל מקום שאליו הגיעו הם הביאו ספרים ביידיש וגם קנו אותם שם והוציאו אותם לאור. כשאותם יהודים מתו או כאשר סערות פוליטיות מקומיות גרמו להם להגר ולנדוד שוב, יצאו המחבר וצוותו לחפש את הספרים אשר הותירו מאחור.
לאורך כל שנות פעילותו באיסוף ספרי היידיש פעל לנסקי למען הקמת המרכז הלאומי לספרי יידיש, מרכז אשר לבסוף קרם עור וגידים ופתח את שעריו לקהל ביוני 1997, בתוך הקמפוס של המפשייר קולג' באמהרסט, מסצ'וסטס. זהו סיפור יוצא דופן על מפגש בין שפת היידיש ותרבותה לבין בני הדורות הנוכחיים והעתידיים, אשר מסרבים להניח להם לדעוך.
