מקהלה אחרת
נורית גרץ
עם עובד
תל אביב, 2004
213 עמודים
אחת העדויות להשפעת השואה על תרבות המערב היא העובדה שכמעט מהרגע שבו התחיל העיסוק הרוחני (האקדמי והאמנותי) בשואה, צצה אף הסוגיה מה הן ההשלכות המוסריות לכך. אחת העמדות הידועות הייתה זו של תיאודור אדורנו, שהציטטה הידועה שלו היא "כתיבת שירה לירית לאחר השואה היא מעשה ברברי", ושלא פסל לגמרי את ייצוג השואה אלא גרס כי ייצוג שכזה חייב להיות ריאליסטי עד לקיצוניות, שתבהיר לקורא את אותן תהומות אנושיות. כמובן שאחריו תחום זה התפתח לכדי שאלות רבות, כגון שאלות ההומור, העדות ואף הקשר הנכון שצריך להיות בין העדות עצמה לבין העלילה ההיסטורית המרכזית. אחד המחקרים החשובים בעניין זה, לדעתי, נכתב בידי ההיסטוריון דומניק לה קפרה, שמבחר מחיבוריו תורגם לעברית בקובץ "לכתוב היסטוריה לכתוב טראומה", ויצא בהוצאה משותפת של הוצאת "רסלינג" והוצאת "יד ושם".
חשיבותו של לה קפרה היא עיסוקו בטראומה לא רק כגורם שמשפיע על הקורבנות עצמם, אלא גם יכול להדביק חוקר או קורא שייחשף לאותם החומרים, ובקשתו להעמיד את אותה תופעה פסיכולוגית והשפעתה לא רק על הציר התיאורטי אלא אף על הציר המוסרי. תורתו של לה קפרה, מתבססת על העברה מחדש של גישתו של זיגמונד פרויד אל הטראומה, אך הוא לוקח את מה שאצל פרויד שייך בעיקר לתחום האישי וממשיג אותו מחדש כך שיתאים לתחום החברתי. כך הוא מפריד בין טראומה מבנית (שנגרמת באופן אישי, כחלק מתהליך בניית האישיות) לבין טראומה היסטורית - אירוע תחום בזמן, במקום ובקבוצת הקורבנות. אף ששני סוגי הטראומה נובעים ממקורות שונים, ישנן שתי תצורות תגובה: הראשונה היא עיבוד, שבו מתמודד הלוקה בטראומה עם האירועים, ובמקום לשקוע בטראומה הוא מעבד אותה עד שהיא הופכת לאירוע נסבל, והשנייה היא הפגן, שבו הטראומה רק מתומללת במעגל אין סופי שאינו מבקש פתרון. בעוד שברמה האישית אופי ההתמודדות משפיע בעיקר על האדם הפרטי, במישור החברתי להפגן יכולות להיות השפעות הרות אסון על החברה:
"(...) כשהעדר מומר באובדן, גוברים הסיכויים לנוסטלגיה שלא במקומה או לפוליטיקה אוטופיסטית שתחתור ליצירה של טוטליות חדשה או קהילה מלוכדת לחלוטין. עם זאת, כשהאובדן מומר בהיעדר (או מוצפן ברטוריקת היעדר מוכללת מדי) התוצאה היא מבוי סתום של מלנכוליה נצחית, של אבל בלתי אפשרי ושל אופוריה חסרת גבולות, החוסמים או קוטעים באיבו כל תהליך של עיבוד העבר ואובדניו ההיסטוריים".
השאלה מתי ישנו הפגן ומתי ישנו עיבוד היא כאמור מהותית לחברה שמתמודדת חלקה או כולה עם טראומה, ולא מתוך מודעות להשלכות של עיסוק לא נכון. פרספקטיבה זו מאומצת באורח מרתק בספרה של נורית גרץ "מקהלה אחרת", בניתוחה את דרכי הייצוג של השואה וניצולי השואה בקולנוע הישראלי ובשיח הספרותי. דוגמה לכך ניתן לראות בפרק העוסק בקולנוע הדוקמנטרי. כתיבת המחקר מתוך השקפה זו, כחלק ממגוון של הגישות המוצגות, הופכת את ספרה של גרץ לספר חשוב בדיון הישראלי על השואה והשפעתה על החברה הישראלית.
דוגמה לאותה מלאכת ניתוח ניתן לראות בפרק שבו עוסקת גרץ בקולנוע הדוקומנטרי שנעשה על השואה בשנים הראשונות להקמת המדינה, ובו, דרך שאלת הניגוד שבין עיבוד להפגן, היא מצליחה להוסיף הבנה חדשה על הפולמוס הענף על אודות כפיית מדיניות "כור ההיתוך" והנרטיב הציוני על הניצולים, ולהראות שהתמונה אינה חד-משמעית:
"כל הסרטים שנידונו כאן חותרים למטרה מוצהרת ברורה למדי: לפאר את ההתיישבות בארץ ואת קליטת העולים על רקע החורבן בחוץ-לארץ, לבנות זהות עברית ישראלית חדשה על רקע שלילתה של הזהות היהודית הגלותית ולהציג את יציבותה של החברה הישראלית על רקע העבר היהודי המאיים. ניתן אכן לקרוא את הסרטים האלו על פי מטרתם המוצהרת הזאת ולתארם כמכשיר תעמולה פשטני של האידיאולוגיה הציונית. ובכל זאת ניתן לקרוא את הסרטים הללו בדרך אחרת, לבחון את הסדקים והסתירות במנה האופטימי שלהם, לעקוב אחר הרבדים שאינם נתפשים כנושא אידיאולוגי ולגלות באמצעותם סיפור אחר, זהו הסיפור שהסרטים ניסו למחוק והוא יסופר במלואו בקולנוע המאוחר."
היכולת להראות את המורכבות בעיבוד מגיעה אף לסרטים הדוקומנטריים המאוחרים יותר, שבהם שוב אותה פרספקטיבה מצליחה לחלץ את גרץ מהתוויית הציר ההיסטורי כציר המתקדם באופן חיובי, שבו פעם הדברים נעשו בצורה רעה והיום הייצוג הוא נכון, כאשר היא מנתחת את הקולנוע המאוחר יותר ככזה שבו שני התהליכים פועלים במקביל.
נקודה זו שאותה העליתי בנוגע לדרך שבה השתמשה גרץ בנדבך תיאורטי יחסית חדש ובאמצעותו קראה מחדש ובאופן מעניין יותר את הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי בשנות השישים, הנה רק סעיף אחד מתוך ספרה. במקומות אחרים היא משתמשת במסד תיאורטי זה ובאחרים כדי לחשוב מחדש על הדרך שבה התמודדה החברה הישראלית עם השואה. מה שמרתק בספר זה הוא העובדה שיכולתה של גרץ להכיל מציאות מורכבת שבה ישנם זרמים ותהליכים שונים ולעתים אף מנוגדים הפועלים במקביל, אינה מונעת ממנה להגיע לכמה מסקנות, כגון הטענה שלפיה בכל הנוגע לייצוג השואה, הספרות העברית השכילה להתמודד עם נושא זה באופן מורכב יותר מהקולנוע. טענות נוספות שיש לתת עליהן את הדעת הן אלו העוסקות במגדר ובאופי השטחי שבו מוצגות ניצולות השואה דרך הפרספקטיבה של פרויד, שלפיה ישנה נטייה להציג את האישה או כאם או כפרוצה; וישנה אף טענה מרחיקת לכת על אודות העובדה שלמרות ההבדלים הרבים שישנם בקוד התרבותי בין האישה ניצולת השואה לבין הערבי יושב הארץ, בסופו של דבר ברמה הקולנועית שני הסמלים ממלאים את אותו תפקיד עבור הגבר הישראלי בכלל, ובפרט עבור ניצול השואה המבקש לבנות את זהותו.
כאמור, מסקנות אלו באות לא רק מתוך השיח האקדמי, אלא אף מראייה מוסרית, שלפיה אחד מתפקידי החוקר בחברה דמוקרטית הוא להצביע על מה שבעיניו הנו בעבר ובהווה התמודדות נכונה עם השואה, ומתוך הצהרה גלויה של המחברת כי אקט המחקר הוא בעיניה הוא אף פעולה מוסרית, שתתרום להבלטת האופי הדמוקרטי, ובמידת מה אף האופטימי, של החברה הישראלית. מסיבות אלו תחושתי הייתה שמדובר בספר שניתן אמנם להתווכח לעתים על טיעוניו ואף עם הגישה הכללית שאותה הוא מבטא, אך אין בכך כדי לשלול את היותו אבן דרך במגע שבין הכתיבה האקדמית לחברה הסובבת אותו, מגע שהופך בספר זה לכזה המכיל גם מודעות, ובעיקר אחריות.
