בחזרה לגטו ורשה: התקוממות האיגוד הצבאי היהודי
מריאן אפלבאום
יד ושם
ירושלים, תשס"ה, 2004
304 עמודים
ספר זה מאיר את אחד מן ההיבטים החשובים של גטו ורשה, שלא זכו עד כה לייצוג הולם בהיסטוריוגראפיה ובתודעה הציבורית: חלקו של "האיגוד הצבאי היהודי" במרד ובלחימה. מחבר הספר הוא פרופ' מריאן אפלבאום, רופא במקצועו, ניצול גטו ורשה וקרוב משפחתו של דוד מייצ'יסלב אפלבאום, מפקד באיגוד הצבאי היהודי שנהרג במרד. הוא נטל על עצמו את המשימה הלא-קלה לתקן את ההתעלמות רבת-השנים מחלקו של האיגוד במרד גטו ורשה ולהציג קבל עם ועדה את הישגיו והשלכותיהם. אפלבאום יוצא מנקודת המוצא, כי פעלו של האיגוד טושטש והועלם בהיסטוריוגראפיה של המרד מתוך כוונה שמניעיה פוליטיים, להקטין את חלקם של הגורמים הרוויזיוניסטיים במרד, וכוונתו בספר זה היא לשלב את האיגוד בפנתיאון הלאומי ולפחות להחזיר לו את העטרה שנגזלה ממנו בידי "אחיו" הגדול, "הארגון היהודי הלוחם".
לרשותו של החוקר, המנסה לשחזר את פעילותו של האיגוד, יש חומר כתוב מועט יחסית כשם שמועט עד מאוד מספרם של הניצולים מאותו איגוד, היכולים להעיד עליו מבפנים. ממנהיגי האיגוד שרדו לאחר המלחמה רק שניים: הנריק איוונסקי וקלמן מנדלסון. מבחינה זו בעייתית ביותר היא הסתמכותו – אולי מחוסר ברירה – של המחבר על מקור מפוקפק למדי בדמות מחקריו של תדיאוש בדנארצ'יק, בן-התקופה,שגלש בכמה מחיבוריו המאוחרים לאמירות אנטישמיות בוטות ועיוות את תיאור האירועים ההיסטוריים. עובדה זו כשלעצמה אין בה כדי להפחית מחשיבותו של חיבור זה, המנסה לתקן מעוות היסטורי אשר השתרש לפי הבנתו שלא כדין.
האיגוד הוקם בפברואר 1940 כארגון התנגדות מחתרתי יהודי אוטונומי וכחלק מתנועת ההתנגדות המחתרתית הפולנית. כל חבריו היו משוחררי צבא, רובם קצינים או משק"ים. הרכבו החברתי היה אליטיסטי ואנשיו, שהיו בני המעמד הבורגני, מחוגי האינטליגנציה, היו מעורים בחברה ובתרבות הפולנית. הארגון היה ביסודו א-פוליטי, מקצת חבריו היו ציונים רוויזיוניסטים ורובם לא היו מעורבים בארגונים הפוליטיים של טרום המלחמה. התפתחותו של הארגון וגידולו המספרי היו איטיים והדרגתיים. במחצית הראשונה של 1942 הגיע מספר חבריו ל- 300 איש. פרט לאפלבאום התבלטו בהנהגת האיגוד גם פאוול פרנקל, ליאון רודאל, מוישה וייסשטוק, חנוך פדרבוש, הנריק ליפשיץ-ליפינסקי ואחרים. בתחילת 1941 כבר היו לארגון מטה כללי ועשר כיתות, שכל אחת מנתה 25 חברים. הכיתות חולקו בהמשך לשלוש פלוגות, שבסיסיהן היו ברחוב נאלווקי, בכיכר מוראנובסקי, ברחוב גז'יבובסקה, ברחוב נובוליפקי וברחוב כרמליצקה. מתחילת קיומו שקד האיגוד להצטייד בנשק והקדיש להצטיידות זו ולאימון חבריו בנשק תשומת-לב רבה, וכן לאיסוף חומר מודיעיני. היעד העיקרי של מחלקת המודיעין והחקירות היה פעילות הגסטאפו בגטו. במסגרת זו דאג האיגוד להוציא להורג בוגדים יהודים, שהגסטאפו העסיק בגטו ורשה.
המחלקה הטכנית של האיגוד השקיעה מאמצים בבניית ביצורים ומנהרות, כאלה שהובילו אל מחוץ לתחומי הגטו. מנהרות האיגוד היו בעלות חשיבות מרובה בתנועת אנשיו אל מחוץ לגטו ובריחה ממנו, והן שירתו לא רק את חברי האיגוד. הודות למנהרות אלה הצליח הארגון לשמור על מלאי הנשק שלו ועל אנשיו.
המחבר מתאר בפרוטרוט את מאמצי האיגוד לחבור לבעלי ברית ואת המגעים שניהל עם גופים מחתרתיים שונים בכיוון זה. רוב המגעים האלה כשלו, לרבות ניסיונות האיגוד להתאחד עם הארגון היהודי הלוחם. בספר מובאת עדותו של אנטק, לפיה דרש האיגוד למנות למפקד הארגון היהודי הלוחם את אחד מחבריו,לאור העובדה כי לאיגוד היה סגל מקצועי וחימוש רב יחסית, וכן מובאת בה הטענה כי האיגוד הציג את נשקו לראווה בגלוי ופעל בצורה בלתי-חשאית כמתבקש. מצד האי"ל הושמעה תכופות הטענה, כי האיגוד מקורב לחוגים פולניים ימניים-לאומניים. חילוקי הדעות בין הארגונים, שאפלבאום מקדיש להם מקום ניכר, הביאו לידי כשלון ניסיונות האיחוד. בסופו של דבר, התכונן כל ארגון לקרב בנפרד, ולחם בלי תיאום זה עם זה. האיגוד התכונן לנהל קרב סדיר, מתוך עמדות מבוצרות ובעלות כוח אש ניכר, תוך שמירת קשר עם העולם החיצון לצורך קבלת תחמושת ותגבורת, ובמקרה הצורך לעזוב את הגטו ולהמשיך את המאבק ביערות. המנהרות שנכרו בידי חברי האיגוד שימשו להעברת אספקה, נשק ותחמושת וגם להוצאת אנשים לצד ה"ארי", אך למעשה גם האי"ל השתמש בה, בין השאר להכנסתו לגטו של יאן קארסקי, נציג ממשלת פולין שבגלות.
לאחר הגירוש הגדול גדל מספר חברי האיגוד והגיע ל-400 איש. האיגוד המשיך להתחמש ולאמן את חבריו בנשק. הוצאת בוגדים יהודים להורג נמשכה אף היא. כל ההתפתחויות האלה מתוארות בספר בהרחבה. ניכר בו באפלבאום, שהוא כותב מתוך שכנוע עצמי רב, אך התוכן יוצא נפסד בשל עודף ההזדהות של המחבר עם האיגוד עד שכל התבוננות על האירועים באופן בלתי-סובייקטיווי כמעט ואינה אפשרית.
שני אירועים מתוארים בספר בהרחבה רבה ושופכים אור חדש על אירועים אלה: ההתנגדות המזוינת של ינואר 1943 והמרד באפריל 1943. באירועי ינואר 1943 לא עלה בידי האיגוד להשתמש בנשקו הכבד והחצי כבד שעמד לרשותו. הוא הסתפק במבצעים של יחידים וחוליות של חמישיות המצוידות בכלי נשק קצרים. אפלבאום קובע, כי לא פחות מ-400 אנשי האיגוד השתתפו במעשי ההתנגדות שהתרחשו בין ה-18 ל-21 בינואר. בפעולות נפלו שישה מלוחמי האיגוד.
כל אותה תקופה ממשיך האיגוד להתחמש ולחזק את יכולתו הקרבית. אפלבאום חישב ומצא כי לרשות הלוחמים עמדו כאלף רימוני יד, 300 אקדחים, עשרות כלי נשק אוטומטיים (מקלעים, תת-מקלעים).
התקופה שבין ספטמבר 1942 לאפריל 1943 הוקדשה להכנות אינטנסיוויות לקראת הקרבות העתידיים. עמדות המגן והמנהרות בוצרו וחומשו. מספר הלוחמים באפריל הגיע ל-500. אפלבאום מתאר בהרחבה את יחסי האיגוד עם האי"ל ומגיע למסקנה כי למרות שהמתיחות בין הארגונים לא פחתה, הושג בכל זאת הסכם לחלוקת אזורי לחימה: השטחים הפתוחים, דוגמת כיכר מורנובסקי, נמסרו לרשות האיגוד כיוון שלהגנתם נדרשו כלי נשק כבדים. שני הארגונים אמצו להם תוכניות אסטרטגיות שונות בהתאם ליכולת ולאמצעים שעמדו לרשותם. האי"ל השתית את תוכניתו על יחידות קלות ניידות, מפוזרות מאוד, בעוד שהאיגוד ריכז אמצעים כדי ליצור כוח אש גדול די הצורך במקומות החיוניים וכדי שיוכל להגן על המנהרות ברחובות כרמליצקה, לשנו ומורנובסקי.
המטה הכללי של האיגוד שכן לא רחוק ממטה האי"ל, ברחוב מילא 10 (מטה האי"ל שכן כידוע במילא 18).
שני האזורים העיקריים בהם ריכז האיגוד את מיטב כוחותיו היו באיזור כיכר מורנובסקי ובמשבצת השטח המרובעת שבין הרחובות נובוליפקי, לשנו, סמוצ'ה וכרמליצקה.
לחימת האיגוד בימי המרד מגיעה לשיאה בשלושת ימי הקרבות העזים בכיכר מורנובסקי, שבמהלכם מצליחים אנשי האיגוד לשמור על עמדותיהם או להשתלט עליהן מחדש ולהרמת המוראל – לתלות על העמדה המרכזית דגל כחול לבן ודגל לבן אדום. בדוח של מדכא המרד. הגנרל שטרופ, יש אישור לעובדה זו. לנוכח ההתנגדות ריכזו הגרמנים את כוח האש שלהם והנחילו לאנשי האיגוד אבידות בנפש. הקרבות באיזור מורנובסקי היו ממושכים, נועזים ונמשכו לפחות שלושה, אם לא ארבעה ימים. כמעט כל קציני האיגוד נפלו במהלך הלחימה.
"הספר הזה – כותב המחבר – הוא ניסיון לא מושלם וארעי ככל שיהיה לומר את מה שטרם נאמר" על ההתארגנות ועל פעולות הלחימה של לוחמי האיגוד הצבאי היהודי בגטו ורשה, ואכן ניתן לצפות שמחקר זה אינו בבחינת סוף פסוק.
מהדורה זו נפתחת במבוא היסטורי מקיף ומעשיר שכתב ההיסטוריון ד"ר לורנס ויינבאום. מבוא זה מוליך את הקורא בנחת אל פרקי הספר ומקל את הבנת האירועים.
