ברלין, אלכסנדרפלאץ
אלפרד דבלין
מגרמנית: ניצה בן-ארי
הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה
תל-אביב, תשס"ה, 2004
398 עמודים
גרמניה שבין שתי מלחמות העולם שימשה קרקע פורייה לצמיחתו של הנציונל-סוציאליזם ולערעור הדמוקרטיה, הרופפת ממילא. המשטר הויימארי עמד בפני קריסה, וספרו המדהים של אלפרד דבלין, המונח לפנינו במהדורה חדשה , עם תרגומה המופתי של ניצה בן-ארי, מעניק לקורא את טעם הימים הדרמטיים ההם, של שנות רפובליקת ויימאר, על האווירה והאטמוספירה המיוחדות שלהן. שנות העשרים והשלושים בגרמניה הם כר צמיחתם לא רק של רעיונות מדיניים חדשים, אלא בראש ובראשונה בית-הגידול של ענפים וזרמים חדשניים, אוונגארדיים בתחומי המוסיקה, הספרות, האמנויות, הטכנולוגיה והמדעים. כל ההתפתחויות המסעירות הללו שזורות בסיפורו של פראנץ ביברקופף, אסיר משוחרר מבית-הסוהר טגל בברלין, שם ישב על עבירות שונות. העלילה מתרחשת בשנים שלאחר מלחמת-העולם הראשונה. גיבור הסיפור, שהיה טרם מאסרו פועל בטון ומוביל רהיטים בברלין נשבע לחזור למוטב ולהתרחק מעולם הפשע, אך יצרו גובר עלי, וכוחות חזקים ממנו משתלטים עליו וגוררים אותו חזרה אל עולם הפשע, ממנו רצה להתרחק כדי להיות שוב אזרח שומר חוק. מכות שונות ניחתות עליו ומאיימות להפילו לבלי קום. למרות הכל הוא מצליח לקום על רגליו אבל נעשה לאיש אחר, שונה מהקודם.
דבלין משתמש בטכניקה מקורית של כתיבה מונטאז'ית, המערבלת בתוכה בסגנון אקספרסיוניסטי רב-מבע מרכיבים שונים המעניקים לקורא את התחושה שהוא נמצא במקום ההתרחשות: קטעי עיתונות ופרסומות, מודעות, קטעים ממכתבים, חדשות מקומיות, לוח הזמנים של הרכבות, להיטי אופרה ושירים פטריוטיים, וכל אלה על רקע סיפור קורותיו של פראנץ ביברקופף והידרדרותו לפשע. הפסיפס המילולי של דבלין מצטרף לתמונה תוססת ודינמית של כרך גדול. הקורא מתלווה למספר בסיורו בעיר: בבתי התושבים, בחשמליות, במסעדות, בכיכרות. הוא נמצא בכל מקום ושומע מה אומרים האנשים ומה עובר במחשבותיהם. דבלין משמש כמצלמת קולנוע, הנעה במהירות בידי הצלם ומתעכבת במקומות מסוימים שהבמאי החליט להראות לנו. התיאור אסוציאטיווי, חושני, משלב קולות אותנטיים ומשתמש בחומרים אותנטיים בני הזמן. דבלין משתמש בסגנונות מגוונים, נע בין הגרוטסקי לאירוני, עובר בקלילות בין התנ"ך לברית החדשה, משמיע מוסיקה קלאסית ואחריה פזמוני קברטים קלילים. נוכחות המספר דומיננטית ועתירת נוכחות. ועם כל השפע והגודש, אין ברומן שפנינו כל בלבול או ערפול – בסופו של דבר משתלבים כל הפריטים זה בזה והחוליות לתוך השרשרת הסיפורית. דבלין יודע בדיוק מה רצונו לבטא, והוא עושה זאת בסגנונו הייחודי והמקורי, בסגנונו הלשוני המחוספס, החד המורכב משפתם היבשה של דוחות רשמיים, משפת של רופאים ועורכי דין (דבלין עצמו היה רופא בהשכלתן), מתחזיות וסטטיסטיקות, עגת הדיבור הברלינאית של חוגים שונים מכל שכבות האוכלוסייה (לשון הרחוב לצד לשונם של המשוררים, שפת אנשי העולם התחתון לעומת נאומי עסקנים קומוניסטיים, עגת הדיבור של יהודי ברלין וציטוטים מן הקלאסיקה הגרמנית והעולמית. אך דבלין לא מסתפק במגוון דיאלקטים ועגות אלה, אלא שוזר בתוכם גם דיאלוגים פנימיים ועירוב הבעה מקורי משלו, שהוא תרכובת של לשון המספר עם לשונו של הדובר בסצינה המתוארת. דבלין אף משנה את זווית ה"מצלמה" שלו, כאשר עינו צדה סיטואציה מעניינית אותה הוא רוצה להנציח ולהעביר אלינו. או אז הוא מסיט את מבטו הצידה, לחפץ בו הבחין או למחשבה אסוציאטיווית שחלפה בראשו.
"ברלין אלכסנדרפלאץ" הוא ספרו הידוע ביותר של אלפרד דבלין, רומן שהופיע בשנת 1929.הספר הפך עם הופעתו לרב-מכר. וזכה להצלחה גדולה אצל המבקרים. הסופר הגרמני הנודע תומאס מאן אמר על דבלין לאחר הופעת הספר כי דבלין "הולך ותופס את המקום הראשון במעלה בחיי הרוח של גרמניה". רבים וטובים בין גדולי הספרות של גרמניה הללו את דבלין וציינו את גדולתו כסופר מן השורה הראשונה, ביניהם ברטולד ברכט, ארתור קסטלר, פרנץ קאפקא, גינתר גראס. דבלין, רופא יהודי גרמני, התעלם מיהדותו עד לגיל מבוגר יחסית ובכך לא היה שונה מקבוצה גדולה של אינטלקטואלים ואמנים יהודים בגרמניה, שרצו בכל דרך להתבולל בתרבות הגרמנית, וחשו עצמם יותר גרמנים מגרמנים. כשהיה עד למהומות אני יהודיות בברלין בשנת 1922 , נחשף דבלין לראשונה ליהדותו והחל לגלות ביהדות עניין הולך וגובר. כתוצאה מאירועים אלה החליט לגלות את העולם היהודי והחל במסע ממושך ברחבי פולין. מפגשו עם יהודי מזרח-אירופה היה בבחינת תגלית מרעישה: הלבוש היהודי המסורתי יחד עם המנהגים הדתיים וצורות הפולחן של קיבוצי היהודים – דפוסי מסורת שלא הכיר בגרמניה המתבוללת – עוררו בו שאט נפש ומחשבה, כי יש למצוא פתרון לבעיית היהודים. המסקנה שלו הובילה לכיוון הטריטוריאליסטי, זאת כיוון שגם הרעיון הציוני לא שבה את לבו. הוא קלט כבר אז, שליהודים נשקפת סכנה פיסית, וכי יש לפעול למניעתה. גם הדימוי העצמי של היהודים הטריד אותו.
בשנת 1933 הפך דבלין עצמו לקורבן ישיר של שנאת היהודים. הוא היה במעקב המשטרה החשאית ונרמז לו כי ייטיב לעשות אם יימלט מגרמניה. כך עשה, ובזה החל במסע נדודים מארץ לארץ. אל המנוחה והנחלה לא הגיע מעולם. הוא מת בשנת 1957 בגרמניה, אליה חזר שנה אחת קודם לכן. בשנת 1954 השמיע תחזית פסימית על גרמניה בעקבות רשמים וחוויות שונות שחווה: הוא הצהיר, כי יעברו שנים רבות עד אשר ייעלם חותמם של הנאצים, וכי החברה הגרמנית של שנות החמישים עודנה רוויה בנאצים וברעיונותיהם.
יש לציין לשבח את תרגומה המעולה של ניצה בן-ארי, שבפניה עמד אתגר קשה במיוחד בגלל ריבוי הסגנונות, ההגיות והעגות שדבלין משתמש בהם.
