בצבת הגרמנים: לוצק, משפחתי ואני
יעקב סטרץ
בהוצאת המחבר
תשס"ה, 2005
208 עמודים
חבל ווהלין, כיום באוקראינה, שוכן במזרחה של פולין. ספרי הזיכרונות של ניצולי הקהילות היהודיות בווהלין אינם מרובים וטוב שעוד ספר נוסף למדף. סטרץ מתאר את קורותיו כנער בגטו לוצק, בעבר, אחת מהמרכזיות שבערי ווהלין. ב-11 בדצמבר 1941 סגרו הגרמנים את הגטו ברובע היהודי בעיר העתיקה. שוטרים אוקראינים סייעו בגירוש היהודים לאזור שנקבע כגטו. צפיפות נוראה, מחסור ומצוקה מאפיינים את מצבם של אלפי היהודים שנכלאו בין גדרות הגטו. סטרץ מתאר בפרוטרוט את עוינותם של השכנים לשעבר, את בדידותם של היהודים, את הפקרתם, את שדידתם ואת ההתעללויות השיטתיות בהם. אף שהיה נער כבן 14, הוא זוכר פרטים חשובים מחיי הגטו, כמו למשל את העובדה, שבית הכנסת הגדול של לוצק, שנכלל בתחומי הגטו, הפך למחסן ענק בו ריכזו הגרמנים את הרכוש היהודי השדוד. הוא מתאר בהרחבה את הגזרות המרובות שהוטלו על היהודים: הם נצטוו למסור את כל מעילי הפרווה שברשותם ואת כל שמיכות הפוך, נאסר עליהם לעבור ברחוב הראשי של העיר, יציאה לעבודה מחוץ לתחומי הגטו חייבה ליווי של הגורם שהעסיק את היהודים או של המשטרה היהודית. כרבים מחבריו שעבדו עבור הגרמנים, נאלץ המחבר לעבור בדיקות חמורות בכניסה וביציאה לגטו בחיפוש אחרי מזון מוברח. במרירות הוא מציין כי לתושבים הלא-יהודים הובטח פרס תמורת הסגרתו של כל יהודי שיימצא מחוץ לגטו ללא אישור: קילוגרם סוכר או לחלופין שני קילוגרם מלח. זה היה שוויו של יהודי מגטו לוצק.
הנער יעקב צפה לא אחת בשנאה המפעפעת של האוקראינים והפולנים כלפי יהודי לוצק, שלא פחתה בשעתם הקשה ביותר של היהודים. אפילו הקראים, שהתגוררו בעיר ולפני המלחמה קיימו יחסים הוגנים עם היהודים, נדבקו בחיידק השנאה משכניהם הפולנים והאוקראינים והפנו עורף ליהודים המעונים.
סטרץ מתאר בהרחבה את המאבק לקיום של תושבי הגטו בחורף של 1941-1942, את הקור העז, שלא ניתן היה להתגונן מפניו, את הרעב, את המגיפות, בייחוד טיפוס הבהרות והדיזנטריה, את קבורת המוני המתים. עוד הוא מוסר מידע חשוב על ניסיונות הבריחה של צעירים יהודים רבים מן הגטו, כדי להצטרף לפרטיזנים, ניסיונות שרובם לא עלו יפה בעיקר בגלל כנופיות האוקראינים של בנדרה, ששרצו באיזור. הקורא יכול ללמוד הרבה על הלוך הרוחות בגטו מתיאורי השיחות שהתקיימו בבית המחבר: "בביתנו התנהלו אין-ספור שיחות מה לעשות ואיך להתכונן לקראת הבאות כיוון שהיה לנו ברור שהולך ומתקרב היום שבו יחסלו הגרמנים את הגטו". המחבר מביא את מגוון הדעות שרווחו בגטו על כוונותיהם האמיתיות של הגרמנים, את ההכנות למציאת מקום מסתור, את תוכניתו של אחיו הבכור לברוח מהגטו ליער, את שיטות השקר והמרמה של הגרמנים, את התנהגותם של אנשי היודנרט והמשטרה היהודית. במיוחד מוקיע סטרץ את התנהגותו של עורך הדין סשה פינצוק, ממלא מקום יושב ראש היודנראט. במצח נחושה סיפר איש זה לאביו של יעקב שלגרמנים אין שום כוונה לחסל את הגטו, ידיעה שקרית לחלוטין, שחיבלה במאמצי המשפחה למצוא מקומות מסתור או לברוח מהגטו. חלק מיושבי הגטו הכינו מקומות מסתור בבניינים ומרתפים, אך המצב היה ללא נשוא בגלל החיפושים התכופים והתנאים הקשים במקומות צפופים אלה. סטרץ היה עד ראייה למקרה המזעזע הבא:
"מצבה של האשה עם התינוק היה הקשה ביותר. בכל פעם שהתינוק היה מנסה לבכות או למלמל, הייתה האשה מצמידה אותו חזק לחזה שלה, כדי למנוע ממנו להשמיע קול. יום החיפושים השלישי נמשך שעות ארוכות, וכל אותו הזמן היה התינוק לחוץ לחזה של האשה. כאשר הסתיימו סוף סוף החיפושים, שיחררה האשה את התינוק מחיבוקה, ואז התברר שהוא הפסיק לנשום. הוא מת בזרועות אמו".
