פינות כחולות, איציק מאנגר: חיים, שיר ובלדה
אלכסנדר שפיגלבלאט
מיידיש: יהודה גור-אריה
הוצאת כרמל
ירושלים, תשס"ט, 2009
262 עמודים
איציק מאנגר, יליד צ'רנוביץ, בירת בוקובינה, ידוע בעיקר בזכות יצירותיו "חומש לידער" ("שירי החומש"), "מגילה לידער" ("שירי המגילה"), "משירי טווס הזהב" ,"דאס בוך פון גן עדן" ("סיפור גן העדן") ו- "שטערן אויפ'ן דאך" ("כוכבים על הגג"). יצירותיו של מאנגר מוכרות לציבור העברי בזכות תרגומיהן הנפלאים. חלק מהיצירות אף הועלו כמחזות מוסיקליים וזכו להצלחה בימתית מרשימה ("סיפורי המגילה", בכיכובם של בני משפחת בורשטיין).
חייו של מאנגר עברו עליו בכמה זירות ואתרים, והבולטים שבהם היו -פרט לעיר הולדתו צ'רנוביץ - וארשה, פאריס, לונדון, ניו יורק ומדינת ישראל. מחבר הביוגרפיה הספרותית שלפנינו, המשורר והמסאי אלכסנדר שפיגלבלאט, מתחקה אחרי מקורות יצירתו הענפה של מאנגר, מגדולי סופרי יידיש ומשורריה בכל הזמנים. הוא מבצע זאת באמצעות ניתוח-עומק של שירים ובלדות, וגם תוך כדי השוואה לענקי יצירה יהודים בני זמנו.
דומה, שעיקר חשיבותו של הספר שלפנינו, הכתוב בסגנון לירי ופיוטי מלא חן וערגה, הוא בהצגת מעיין היצירה של מאנגר על רקע חורבן יהדות אירופה בשנות השואה. מיהדות זו הוא ינק, ובשבילה יצר. מבחינה זו, מאלף במיוחד הפרק המשווה את יצירת מאנגר ליצירת המשורר הדגול פאול צלאן, המתייחס גם הוא לשואה ביצירותיו, אם כי בדרך מרומזת. צלאן נולד אף הוא בצ'רנוביץ, שבה נולדו ופעלו גם ענקי תרבות ויצירה יהודים אחרים. שני המשוררים הללו – שלדעת המחבר, הושפעו זה מזה בדרך כלשהי בשנות בחרותם - מייצגים את התרבות היהודית בשנים הגורליות ביותר ליהודים בעולם כולו - שנות השואה וחורבן יהדות אירופה. שנים אלה היו עתירות תהפוכות דרסטיות הן בחייהם והן בשירתם של איציק מאנגר ושל פאול צלאן. שני המשוררים הושפעו בנעוריהם מהשירה הגרמנית, במיוחד של רילקה ו-הופמנסטאל, ואוזניהם היו כרויות גם לשירה האירופית בכללה. השואה היתה לשניהם קו שבר. צלאן, שערש יצירתו היא השפה הגרמנית, ובה שלט שליטה מושלמת, התקשה - לאחר שנודע לו כי הוריו נרצחו בטרנסניסטריה - להמשיך ולהשתמש בשפת הרוצחים. עם זאת, לא היה יכול ליצור בשום שפה אחרת, שכן הגרמנית היתה לו בית ומשכן תרבותי-לשוני. הוא ניסה לסלק מן הגרמנית כל שמץ של לשון הרוצחים הגרמנים. דווקא בגרמנית הוא כתב את אחד השירים החשובים ביותר על השואה: "פוגת המוות" (או "טאנגו המוות"), שבו הוא מכנה את המוות "רב-אומן מגרמניה". גם איציק מאנגר עבר משבר והשתתק בתחילה, אבל בהמשך ניסה בכל כוחו לעצב עולם יצירתי חדש. עם זאת, שפיגלבלאט מוכיח, באמצעות דוגמאות רבות משיריו של מאנגר, כי השואה אכן תפסה מקום בולט ביצירתו הלירית, וקולה נשמע בשיריו גם כשלא אוזכרו אירועים ומקומות קונקרטיים. השואה התקיימה ביצירת מאנגר, גם אם היה שותף לתחושתם של משוררים רבים שאושוויץ נטלה מן השירה את זכות קיומה הבסיסית. וכי כיצד אפשר לחבר שירה אחרי אושוויץ? שאלו את עצמם היוצרים.
איציק מאנגר היה המשורר הראשון בעולם שהגיב, כבר ב-30 בינואר 1933, על עליית היטלר והמפלגה הנאצית לשלטון. השיר, ששמו "בלדה" והתייחס לאירוע היסטורי זה, נכתב בורשה - "וכמו באמצעות קסם הראה מאנגר בדרך ציורית מה עלול להביא לעולם הקנצלר החדש של גרמניה, לא רק ליהודים אלא לעולם כולו ולכל המין האנושי". שיר זה מכיל ניבוי מעורפל של השואה. גם אירועים מאוחרים יותר, כמו כיבוש פולין, הקמת הגיטאות, ורצח המוני היהודים מוצאים ביטוי פיוטי ביצירתו של מאנגר:
"על חורבותיה של פולין
שלג על שלג אוכף,
ראש הזהב שאהבתי
נורא, מסוכן לי אוהב..."
השירים, שמאנגר כתב בשנות המלחמה הראשונות בלונדון, כשהוא נתון לרושמן של הבשורות הנוראיות שהגיעו אליו מרומניה ומפולין, מעידים על מאבקו למצוא ביטוי פיוטי למאורעות. הוא ביקש לטעון את שירי הזמן גם בממד על-זמני ועל טבעי, וליצור טון בלדי וניגון-תפילה. שפיגלבלאט מצביע על הבדל מהותי בין פאול צלאן לאיציק מאנגר: מאנגר לא ניצב בפני הכרעה גורלית כמו צלאן, שעצם המגע עם שפתו הטבעית נתפשה בעיניו כבגידה, שכן זו הייתה שפתם של הרוצחים. מאנגר היה מחויב ליצירה בלשון היידיש. היידיש קידשה את הטרגדיה של יהדות אירופה בכינוי "חורבן", כדוגמת חורבן בית ראשון וחורבן בית שני. ואכן, יצירתו של מאנגר הייתה קשובה לצער היהודי ולגורל היהודי גם לאחר השואה. הוא לא נדרש אז לחפש מסגרת פיוטית לביטוי הטרגדיה של השואה, שכן הוא כבר עיצב אותה בשנות יצירתו המוקדמות. כל מה שהיתוסף עתה נקשר ממילא לחורבנו של העולם, שהיה לו כבית אהוב ויקר.
שאר פרקי הספר של שפיגלבלאט עוסקים במדרש שיריו של מאנגר, בתחנות ביוגרפיות בחייו ובמכלול יצירתו האלמותי. הללו זוכים לעיון מעמיק, מאיר ומרחיב דעת, מקורי ורב-צדדי. הספר שלפנינו עשוי לתרום לכל קורא המבקש להכיר את יצירתו של אחד מענקי ספרות היידיש של זמננו. מאנגר, שהלך לעולמו בישראל בשנת 1969, קם בספר זה לתחייה ויצירתו זוכה לעדנה מחודשת.
