ערמונים: זיכרונות ילדות 1949-1939
דן דגן
יצא לאור בסיוע הקרן לתמיכה בפירסום זיכרונותיהם של ניצולי השואה של יד ושם ורשת קניוני עזריאלי
2005
174 עמודים
הסיפור על הילד היהודי מווינה, ששמו אז היה קונרד, כתוב בכשרון רב וחושף בפנינו את עולמו של הילד היהודי בשואה, שעולמו חרב עליו בן לילה, שנאלץ לשהות שנים במקומות מסתור, שזיכרונות הילדות מעיקים עליו עשרות בשנים ושתהליך כתיבת הסיפור האישי מהווה עבורו תראפיה. "כתיבת סיפור הילדות שלי תרמה לי בעקיפין שאשתחרר במקצת מהמועקה המודחקת והסמויה שהייתה תמיד נוכחת וחבויה בי", כותב המחבר. עוד הוא מוסיף, כי הכתיבה סייעה לו להשתחרר בהדרגה מן המשמעת הפנימית הנוקשה שנאלץ לסגל לעצמו בשנות ההסתתרות בבלגיה. כתיבת הספר עשתה אותו מפויס ונינוח יותר, הוא מתוודה, זורם בקלות יתרה ובטבעיות עם החיים. "רציתי להשאיר עדות, חייב הייתי להשאיר עדות, זה בער בעצמותי", הוא מצהיר. האתגר הגדול ביותר בתהליך הכתיבה היה, כפי שהוא משחזר, לתרגם את חוויות השואה שלו כילד למילים, אשר תתארנה במדויק את תמצית התוכן הרגשי של חוויותיו, כפי שחווה אותן כילד, וזאת מתוך פרספקטיווה של עשרות בשנים מחלוף האירועים. הוא תוהה,
"האם ניסיוני המאוחר, לשחזר עתה, את החוויה הרגשית האצורה בי עוד מילדותי יצלח? האם יוכל הקורא להבין את תחושותיו של אותו הילד שבי, המנסה לשלוט בפרץ המילים העולות עתה מנשיות הזמן כדי לשחזר את חוויות ילדותו ואולי גם להשתחרר מהן?"
המחבר מנסח כך את אחת השאלות המרכזיות בספר, הקשורות לעולמו של הילד היהודי בשואה:
"מה קורה לילד, כאשר הוא רואה שכל האמיתות, שהיו הבסיס לסדר הטוב של עולמו, הולכות ומתמוטטות אחת לאחת? כיצד עליו לכלכל את צעדיו בעולם בו ילדים מכים מבוגרים, בו מי שאמור להגן עליו ולדאוג לו - לא יכול עוד לעשות זאת? כיצד עליו להפנים את השינויים האלה?"
המחבר, יש להודות, מצליח להתמודד עם האתגרים שקבע לעצמו. התיאורים אמינים, רגישים, ציוריים ואותנטיים. מרטיטה במיוחד התחושה המלווה את כתב-היד שבה הוא מתאר את תחושת החרדה המתמדת, הדביקה והחונקת, שאין דרך להיחלץ ממנה, חרדה שליוותה את הילד היהודי הנס, המסתתר, המנסה לשרוד ולהיחלץ ממר גורלו.
