ילד תרנגול
ילד תרנגול
משה (מוריס) רוט
הוצאת עקד, 1998
144 עמודים
"אני בעליית הגג ההיא, זאת משנת 1942, עליית הגג שלי, החשוכה פי עשרה מזיכרונותיי. אני מוצא בה את כל פחדי, את המועקה של גיל תשע הרובצת סביב, על הרצפה, על התקרה. אני מביט. אני מאזין. דבר לא השתנה. רק אני. אינני עוד מוריס. אני משה..... כדי להגיע לעליית הגג נהגתי לעלות על מדרגות העץ. בערב, עם כל פסיעה, מוריס הקטן מעד מן הפחד להימצא שוב לבד, בחשיכה הסמיכה, בעליית הגג. בבוקר, כשירד מוריס שוב המדרגות, הוא מצא מחדש את השחר, את היום, את אור הבוקר. בכל יום הייתה זאת עבורו הצלה מחדש"1.
סיפורו של משה (מוריס) רוט, צייר וסופר ישראלי ,פורש בפני הקורא פרק מחייו של ילד במסתור. בספרו חוזר רוט אל הכפר הצרפתי בו הסתתר לתקופה ארוכה בזמן מלחמת העולם השנייה והכיבוש הגרמני בצרפת ומתאר את שעבר עליו.
משה נולד בשנת 1933, בננסי שבצרפת, ילד שביעי למשפחה יהודית קשת יום אשר הגרה לצרפת מהונגריה. עוד לפני פרוץ המלחמה נשלח עם אחיו לשהות במנזר, מפאת העוני הקשה בבית. עם פרוץ המלחמה, בליל ההפגזה הראשון בננסי, נהרג אחד מאחיו. חייו של מוריס הקטן משתנים מאותו רגע, ולא ישובו עוד לקדמותם. עם כיבוש פריז, ביוני 1940, נחתם הסכם שביתת הנשק בין גרמניה וצרפת על-פיו חולקה צרפת לשני אזורים: האזור "הכבוש" – הצפון והמערב - בשליטת משטר צבאי גרמני, והאזור "החופשי" – הדרום - בו הוקמה ממשלה צרפתית ששיתפה פעולה עם הגרמנים, בראשה עמד המרשל פטן ובירתה היתה העיר וישי. באותה העת חיו בצרפת בין 320 אלף ל-350 אלף יהודים, רובם מהגרים בני דור ראשון ושני, שחוו מאותה העת תהליך של חקיקה אנטי יהודית הולכת ומחריפה. בקיץ של 1942, עם ההחמרה במדיניות האנטי יהודית בצרפת, הקימו ארגונים יהודיים רשתות מחתרתיות של מילוט והצלה בהיקף ובאינטנסיביות שלא נראו כמותם בארצות אחרות וכך מצאו יהודים רבים מקלט בכפרים. במקביל פעלו האוז"ה (O.S.E) ותנועת הצופים היהודים (.E.I.F) יד ביד עם יחידים וארגונים לא-יהודיים והצליחו להציל אלפי ילדים ולשכנם במעונות שהוקמו במקומות שונים.
- 1. משה (מוריס) רוט, ילד תרנגול, עקד, עמ' 140
משה רוט
המעצרים הרבים כנגד היהודים החלו להוות סכנה גם עבור הילדים ורבים מהם נעצרו יחד עם ופעילי האוז"ה. אך למרות זאת, נמסרו ילדים רבים לידי הארגון, שדאג לציידם בניירות מזויפים ולהעבירם לדרום למשפחות אומנות, או למוסדות וחוות חקלאיות. בדרך זו ניצלו למעלה מאלף ילדים. כל הילדים שהוסתרו על ידי האוז"ה באזור הכבוש ניצלו, פרט לשמונה ילדים. אחד מילדי מסתור אלו היה, כאמור, משה (מוריס) רוט, אשר הועבר למסתור בחווה חקלאית ובהמשך למנזר. לעיתים, נראה לנו כי גורלם של ילדים שהוסתרו בתקופת השואה, ולא היו כלואים בגטאות או במחנות, שפר עליהם. אולם סיפורו האישי של משה (מוריס) רוט, כמו סיפורם של ילדים ניצולים רבים אשר הוסתרו, מלמד על התמודדויות קשות מאד שהשפעתם הייתה טראומטית וניכרת מאד לאורך כל חייהם. כאמור, ספר זיכרונותיו עוסק בשנות ילדותו בצרפת הכבושה בידי הנאצים, כשהוא מסתתר במנזרים ובבתי איכרים, אך במקביל הוא גם בוחן את אירועי ילדותו מזווית ראיה של מבוגר. הספר מאפשר לקורא הצצה אל עולמו הפסיכולוגי של ילד המופרד מהוריו ומסתתר על מנת לשרוד, עולם רווי בפחד ואימה, אך גם בדמיון עשיר המספק לילד נחמה וחיזוק.
הילד שהועבר למסתור בחווה חקלאית ובהמשך במנזר, נתמך בזיכרונותיו מן הבית, אך הם מתעתעים בו, ולעיתים מקשים על הבדידות והניכור מהם הוא סובל. באופן פרדוכסלי גורמים לו אף לחוש ברגשות אשם על בדידותו:
"זיכרונות מהבית – אני נאחז בהם בכל כוחותיי. לעיתים הם אורכים רק מספר שניות, ומיד הכל מתרחק, מתערפל, נעלם לאן שהוא, לאי שם , רחוק, רחוק. אני כועס על עצמי שבאותו לילה לא הצלחתי להעלות את פני אבי....עולם של האשמות אני בונה בלילות. בכל דבר שקרה ושקורה, ולו הפעוט ביותר, אני מאשים את עצמי. איש מלבדי אינו יכול להיות אשם בקורות אותי. החיות לעולם אינן מאשימות אותי במאומה. אדרבא, הן מרגיעות אותי, מעודדות , אוהבות אותי כל כך [...] אני חש אשם על עצם היותי לבד, בודד, מנוכר. אני חש אשם במשהו, לא ברור לי במה, וזאת הסיבה, כך אמרתי לעצמי, שאני ישן בעליית גג. מגיע לי, אני נענש, לא אעשה זאת שוב, אבקש סליחה, אני מבטיח... אבל – מה עשיתי? אל מי עלי לפנות כדי לבקש סליחה?"2
הבדידות הקשה והפחד שאינו מרפה, מעצימים את געגועיו העזים להוריו, ובזיכרונותיו מהבית הוא מוצא נחמה ארעית:
אני מנסה להעלות תמונות מהבית כדי להיזכר בקולה של אמא. אני מפנק את עצמי בהרף עין, ברסיסי שניות של זיכרונות מהבית, זיכרון ריחות של תבשילים, של דודי כביסה שהיו בחצר הבית. בתוך הריחות ההם אני מנסה לשקוע בשינה, עד שאני מתעורר מרעש כלשהו.3
בעלי החיים עמם שוהה הילד בחווה החקלאית הם היצורים החיים היחידים עמם הוא קושר קשרים, והם ממלאים תפקיד רגשי חשוב במצוקת הבדידות והניכור בהם הוא שרוי:
"בעלי החיים היו לי לחברה, למקור עידוד, לתחליף של אבא ואמא. אני לומד לדבר עם הפרה ששמה לייקה. אני משחק עם תרנגולים וצוחק עם חיות הבית. גיירתי את הפרה לייקה. אני מדבר אליה באידיש. התרנגול הפך ידיד נפש וכותל וידוי. בוקר אחד, עם אור ראשון, אני שומע את התרנגול קורא לי, "מויש'לה". תחילה איני מאמין למשמע אוזני.איני מגיב, והוא קורא לי בשנית! לא נחוצה קריאה נוספת כדי להשתכנע שאכן התרנגול קרא לי בשמי ההוא, משם [....]הלילות קשים. כל שאני צריך הוא, שמישהו יגיד לי "לילה טוב". האם זה יותר מדי? רק מישהו שיגיד לי "לילה טוב"! הצורך הזה במישהו שיגיד לי "לילה טוב" מתעצם ומציף אותי כליל בכל לילה. אני מוצא תחבולה. לכל אצבע מאצבעות ידי אני קורא בשם אחר: הבוהן הוא אבא, האצבע השנייה היא אמא, כל האחרות מקבלות את שמות אחי ואחיותי. אני נושק לכל אצבע לפני השינה ולוחש "לילה טוב".4
מלחמת ההישרדות והקיום הפיזי של הילד המסתתר, מאפילה על הצרכים הרגשיים של הילד, אשר אינם זוכים למענה ומשפיעים עליו לרעה. צרכי האהבה, תשומת הלב והתקשורת שלו אינם מסופקים כלל:
"בדרך כלל אינו מרבה לדבר איתי. גם אשתו לא. איש מלבד החיות שלי אינו חש בקיומי. אומרים לי רק, "לך", "תאכל", "תביא", "תעשה". שנה וחצי של דממה. חוסר האפשרות הזאת לבטא את עצמי גורם לי להסתגרות הרמטית. אני כמו אגוז, בתוך עצמי. בקונכייה דוממת".5
עם הקריאה בספר ניתן אולי לומר כי כל אותן תחושות וחוויות ילדות קשות שחווה משה פרצו ממנו בבגרותו והפכו לנתיב של יצירה, ציור וכתיבה.
