מהשואה אל שחר חדש
דוד שחר (הימלפרב)
הוצאת דוקסטורי
229 עמודים.
לפני השואה
דוד שחר נולד בעיירה קרסנושילץ שבפולין בן שמיני למשפחה בת עשרה ילדים שהשתייכה לחסידות גור. אביו, חיים הימלפרב היה איש ציבור בעל תפקידים רבים כגון שוחט ובודק, בעל קורא, בעל תוקע ומוהל. הבנים הגדולים למדו בישיבות שונות והקטנים מהם בחדר, הבנות למדו בבית ספר פולני ואת השכלתן הדתית קיבלו בשיעורי עזר ב"בית יעקב".
ערב מלחמת העולם השנייה, חיו בקרסנושילץ כאלפיים יהודים, כמחצית מכלל תושבי העיירה. רוב תושבי המקום היו חרדים מחסידות גור, אמשינוב ורדזימין. בעיירה פעלו ספריה גדולה ובית מדרש ותושביה החילונים של הקהילה שמרו על כבוד המסורת היהודית.
בבית המדרש למדו יהודי העיירה תורה, אך בה בעת הוא שימש גם כמקום מפגש לשיחת חולין. תושביה החילונים של הקהילה שמרו על כבוד המסורת היהודית, ובשבתות ובחגים, הצטרפו לחרדים והתפללו אתם בבית הכנסת הגדות שבמרכז העיירה".
"מגוון דעות פוליטיות והשקפות עולם אפשר היה לפגוש בקרסנושילץ, דתיים חרדים לצד אנשי "פועלי אגודת ישראל", "מזרחי", "חובבי ציון", וה"בונד". אפילו המפלגות הקומוניסטיות מצאו להן קרקע פוריה בעיירה בשל מצבם הכלכלי הירוד של חלק מהתושבים. כן פעלו בעיירה תנועות נוער שונות."
פרוץ המלחמה
ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לתוך שטחי פולין. כניסת החיילים הגרמים עוררה חרדה, מצוקה ובלבול בקרב האוכלוסייה. בני המשפחה החלו בחיפוש אחר מחסה מפני הגרמנים. הם ניסו לברוח מזרחה אך אולצו לחזור עקב דרישות הגרמנים. דוד מתאר את המנוסה והמפגש עם הכוחות הגרמנים:
"... צעדנו בדרך המלך שהובילה אל העיירה, ומדי פעם נתקלנו באנשי סיור גרמנים שעצרו אותנו ושאלו למעשנו. באחת הפעמים, ערכו החיילים חיפוש בחפצנו, ובמהלכו מצאו אצל אבי שקית ובה טלית, תפילין ושופר. הימים שבין כסה לעשור עמדו בפתח, ולכן נשא אתו אבי את השופר. החיילים לא ידעו, כמובן, מהו שופר ושאלו את אבי לפשרו. הוא ניסה להסביר להם ביידיש ובגרמנית הרצוצה שבפיו, אך אחד החיילים העלה את החשד שמדובר בכלי איתות, וכי אבי מקיים קשרים מחתרתיים עם אנשי הצבא הפולני. הוא ציווה מיד על שלושתנו לעמוד ליד עץ, ושני חיילים כרעו מולנו ברך והתכוננו לירות בנו. אבי הורה לנו לומר "שמע ישראל" לפני מותנו על קידוש השם. בלב רוטט מחרדה עשינו כמצוותו, מלמלנו את מילות התפילה וציפינו למוות. בדרך נס הופיע לפתע קצין גרמני רכוב על אופנוע. הוא שאל את החיילים לנעשה. הם הסבירו לו, וכעבור מספר דקות הוא קרא לעברנו "ראוס, ראוס" (הלאה, הלאה), והורה לנו בידו לעזוב את המקום. רגע עוד עמדנו מול מוות ודאי וברגע הבא המשכנו ללכת. זיכרון האירוע ההוא ילווני כל ימי חיי".
לאחר ששבו לעיירה גוייסו הגברים היהודים לעבודות כפיה ועוצר כללי הוטל על היהודים. החיים הופרעו במעשי ביזה, השפלות והתעללות מצד הגרמנים. בהמשך נלקח האב עם קבוצת גברים לבית הכנסת ושם נרצח.
בערב חג סוכות 1939 גורשו יהודי העיירה, חלקם לגטאות באזור, רובם פנו מזרחה בניסיון להימלט מהכובש הגרמני. מסעם מזרחה עבר דרך הערים אוסטרוב וזמברוב (Zambrow), ולאחר שגורשו משם המשיכו על רכבת לביאליסטוק שם דאג ועד יהודי העיר לשכן את הפליטים במבנים שונים בעיר. בביאליסטוק ניסו להתאקלם ולהסתגל לשינויים שנכפו עליהם, ילדי המשפחה לקחו חלק בנטל הפרנסה:
"עבדתי קשה, אבל חשתי סיפוק רב על כך שעמדתי באתגרים שנטלתי על עצמי, והתגאתי בתרומה שלי לפרנסת המשפחה. [...] עבורי היה זה שינוי חד, מהפך חשיבתי של ממש. מעבר מחינוך לפאסיביות שידעתי בעיירה, אל העולם הגדול שבו אדם לוקח אחריות על גורלו ונדרש למעשיות..."
לאחר שביאליסטוק הועברה לשליטת ברית המועצות, גורשה המשפחה לסיביר. אחרי מסע של כחודש ימים הגיעו לקילטובו (Kiltowo) באזור קומי, שם חיו בעיקר רוסים ואוקראינים שגורשו לשם בעקבות כחלק ממדיניות ברית-המועצות בשנות השלושים. עם הגעתם בישר להם הקומיסר הסובייטי כי "משימתכם היא לשרוד כאן, והדבר תלוי רק בכם. לנו לא חשוב אם תשרדו או לא, מדינתנו גדולה ויש בה די והותר פליטים." לאחר מכן נשלחו הגברים והנשים לעבודה והילדים לבית ספר. בתקופה זו סבלו המגורשים חרפת רעב, את דתם נאלצו לקיים בסתר ובני המשפחה הופרדו אלה מאלה בעקבות משימות שונות שהטילו עליהם הסובייטים. שניים מאחיו של דוד קיפחו באותה תקופה איומה את חייהם. בשנת 1941 נרצח האח הרשל ע"י הנאצים. בשנת 1943 נפטר האח משה מרעב ומקור במחוז קומי.
גיוס לצבא הפולני
בהמשך ובעקבות התפתחויות מדיניות בין הממשלה הפולנית הגולה לברית המועצות, חלו תמורות בתנאי חייהם של הפליטים הפולנים בברית המועצות. דוד נשלח לבית ספר פולני שהוקם במטרה לשמר את התרבות הפולנית ולהקים דור המשך לאינטיליגנציה הפולנית. על בית הספר כתב: "תקופת הלימודים בזגורסק היתה עבורי מקפצה אינטלקטואלית ואידאולוגית כאחת. [...] כמו כן עברתי גם אני אינדוקטרינציה סובייטית [....] ראיתי ברוסים בני ברית טבעיים של היהודים במאבק נגד האויב הגרמני המשותף".
בסוף שנת 1943 הגיעו לבית הספר נציגי הצבא הפולני והזמינו את התלמידים להתנדב לגדודי הנוער של הצבא. דוד, שהיה חדור רגשות פטריוטיים ורצון לנקום בגרמנים מיהר להתנדב לאותם גדודים. דוד הועבר לבית ספר לקצינים של הצבא הפולני והשתייך שם לפלוגת נוער.
ב-1944 הותר למשפחתו לעזוב את אזור קומי ולנוע לכיוון פולין. דוד שוחרר מהצבא והצטרף אל בני המשפחה על מנת לסייע להם. אחיו אהרון גוייס לצבא הרוסי ולאחר מכן לצבא הרוסי ולאחר מכן הפולנים והגיע עם יחידתו למחנה מיידאנק שבאזור לובלין.
השחרור והעלייה לארץ
עם סיום המלחמה במאי 1945, דוד החל לעבוד במסגרת יחידת ביטחון פנים פולנית ועסק ברה-פטריאציה, בפינוי התושבים הגרמנים בפולין לטובת הפליטים הפולנים והיהודים. בתקופה זו החלו להתארגן מחדש תנועות הנוער ולפעול לעלייה לארץ. אמו של דוד רצתה שיצטרף לתנועה ציונית דתית אך הוא בחר בתנועת "גורדוניה". אחותו ברוניה והוא עברו ל"קיבוץ" של התנועה ובינתיים השיגה אם אשרת כניסה לארץ עבור ילדיה. בשנת 1946 נפרדו האחים מהאם ויוצאו בדרכם לארץ ישראל. האחים הגיעו לצרפת. דוד עבר לפריז על מנת להשלים את לימודיו. בתקופה זו עלו אמו ואחיו אהרון ארצה. במאי 1948, התנדב דוד במסגרת מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) ויצא עם אחיו יצחק למחנה אימונים של "ההגנה" במחנה "גרנד ארנס" שליד מרסיי (Marseille). ביוני 1948 הגיעו לארץ. במלחמת העצמאות לחם בשורות הפלמ"ח. בהמשך נישא לחיה, מורה בבית הספר הריאלי בחיפה ונולדו להם שלושה ילדים. דוד המשיך לתרום למדינה הצעירה בכל דרך אפשרית, החל בהתנדבות רבת שנים בקריית שמונה, דרך משימות ביטחון בארץ ובחו"ל, ועד למפעלי הנצחה וזיכרון ופעילות ציבורית מגוונת וענפה.
