התרבות האחרת: יידיש והשיח היהודי
בנימין הרשב
הוצאת כרמל
תשס"ו, 2006
232 עמודים
בפתיחה למהדורה העברית של ספרו כותב בנימין הרשב כי אי אפשר להבין באמת את התופעה של תרבות יידיש בלי להתבונן ביחסי הגומלין שלה עם לשונות ותרבויות שכניה – אלה האירופים ואלה העברים. משפט זה טומן בחובו חלק גדול מסיפורה של היידיש, סיפורה של שפה שאינה רק שפה, אלא גם תופעה חברתית ותרבותית וחלק בלתי נפרד מההיסטוריה היהודית, או כדברי המחבר: "לשון בסיס של חברה חיה ולשון יוצרת תרבות".
הספר המרתק שלפנינו הוא מסה שבה מתבונן המחבר ביידיש, בתרבותה ובספרותה, תוך העלאת שאלות של לשון ותרבות יידיש בקונטקסט היסטורי, וניתוח מעמיק של תחומים אלו.
תחילתו של הספר עוסקת בתולדותיה של היידיש, השזורה בהיסטוריה היהודית החל בהיווצרותה בסביבות שנת 1000 בערים שלאורך מרכז הריין. בצורתה הקדומה, שרק שרידים מעטים נותרו ממנה, הייתה זו שפת דיבור שבפי דובריה נקראה "גרמנית-יהודית", שפה שהלכה והתפתחה ועברה שינויים עד שהפכה לשפת תרבותם של יהודי אירופה, אשר מוגדרים עד ימינו במונח "יהדות אשכנז" (שמה העברי של גרמניה, אף שלא כולם באו מגרמניה, ולמעשה, בין המאות ה-14 וה-16עבר מרכזה של יהדות זו לפולין, ובהמשך גם לרוסיה, אוסטריה ופרוסיה). את טבעה של היידיש מנתח המחבר בשלושה תחומים עיקריים:
רב-לשוניות – היידיש כשפה שבה דיברו אנשים בהקשר רב-לשוני עוד בימי הביניים, שבהם המבנה החברתי הפיאודלי אפשר את התבדלותה של יהדות אירופה הן מכוח חוקים ולחצים שנקבעו על ידי מחזיקי הכוח הנוצריים והן מכוח ארגון פנימי חברתי ותרבותי שנקבע על ידי מסגרת דתית. לצורך שליטה בספרות הדתית היהודית המקראית והפוסט-מקראית נדרש לימוד, אשר הושתת על העברית והארמית. עם זאת, שפת הלימוד הייתה יידיש, שכן חלק ניכר מהלימוד נעשה בדרך של דיאלוג פנימי אצל התלמיד, אשר כלל דיאלוגים עבריים וארמיים בתוך מסגרת דיאלוג בעל פה ביידיש. לצורך הדיבור הישיר נדרשה שפת שיח גמישה, והיידיש קבלה את התפקיד הזה. יידיש הפכה לשפת ההוראה, הוויכוח, הדרשות, אספות הקהילה, הליכי המשפט, המסחר, סיפור הספורים, חיי המשפחה וכל צורת התקשורת שבעל פה. יידיש גם קשרה יהודים ממקומות שונים ורחוקים. אך היידיש לא נשארה שפה שבעל פה. במשך מאות שנים קמה בה ספרות כתובה שעסקה בנושאים חילוניים ודתיים. מיזוג הרכיבים – תיאור היידיש כשפה פתוחה, אשר דובריה חיו בין שפות המקור שלה והיא כוללת מיזוג רכיבים מכמה שפות מקור, שהן עדיין מקורות חיים. הרכיבים העיקריים של היידיש באים מגרמנית, מלשון הקודש (עברית וארמית) ומכמה שפות סלאביות. בראשיתה אפשר אף לזהות רכיב רומאני קטן, ובתקופה המודרנית נוספו אליה רבדים מן האנגלית ומן העברית המודרנית. בניתוחו מביא המחבר כמה וכמה דוגמאות לכך שהיחס בין הרכיבים השונים של היידיש עשוי להשתנות באופן ניכר בטקסטים שונים, והמאפיין הקיצוני ביותר של המיזוג טמון בחדירה הדדית של יסודות משפות מקור שונות באותה מילה.
היסוד המעניק ליידיש את הגושפנקה ה"יהודית" שלה הוא העברית. הכתב באותיות עבריות מפריד בבירור בין טקסט יידי לבין גרמנית או כל שפה לא יהודית אחרת. עם זאת, המחבר מסביר ומדגים את היסודות הבלשניים העבריים שנטמעו ביידיש ואת היסודות העבריים המבדילים בינה לבין עברית מדוברת מודרנית.
היידיש, אשר שימשה רשת של מוסדות חברתיים יהודיים, הפכה להיות השפה המדוברת המקובלת של קהילה אוטונומית, ושימשה כדבק החברתי והפוליטי של חברה זו. ככל שהתפשטה באירופה כולה, התפתחה היידיש בשתי צורות עיקריות: יידיש מערבית, שהייתה מדוברת בפי היהודים הגרמנים עד המאה ה-19, ויידיש מזרחית (שגם היא נחלקה לדיאלקטים שונים), אשר קלטה מטען מקיף של יסודות סלאביים והפכה לשפה של ספרות מודרנית, תרבות וחינוך.
סמיוטיקה של התקשורת היהודית – תיאור השפה ככלי של "שפה חברתית". במונח סמיוטיקה מסביר המחבר כי כוונתו לרמה השנייה של לשון הנבנית מעל אוצר המילים, המורפולוגיה והתחביר שלה, כלומר אותה שפה של תקשורת המקובלת על הדוברים בקהילה: איך להתנהג ביחסים עם אנשים אחרים, מה לומר בתנאים אלה ואחרים, איך ליצור דיאלוג, באילו מונחים לצפות על העולם ואיך להביע בקצרה הערכה או עמדה אמוטיבית. תקשורת כזאת כוללת רשת שלמה של איתותים, כללי שיחה, ניסוחים ותוויות מתומצתים ורמיזות למצבי חיים מוצפנים ועשירי קונוטציות, שבהם עולם שלם של מושגים ומונחים שהגיע אל היידיש מן התחום הדתי. מבחינה חברתית עולמה של היידיש כפי שאנו מכירים אותה כיום הוא תופעה יוצאת דופן. עולם זה צירף יסודות סמיוטיים של הקבוצה הנחשבת ליוקרתית ביותר בחברה היהודית - "תלמידי חכמים", עם יסודות מתוך חייהם של ההמונים העניים במזרח אירופה של המאה ה-19. הפולקלור היידי הוא אפוא שילוב ייחודי של עמדותיו של מעמד חברתי-כלכלי נמוך עם אלה של האליטה האינטלקטואלית. באותה מידה, חלק בלתי נפרד מהפולקלור הזה הוא ייחודו של היהודי, סבלו בהיסטוריה וההבדלים שבינו לבין האחרים.
בחלק השני של הספר עוסק הרשב בספרות היידיש מסוף המאה ה- 19 ועד אמצע המאה ה-20, כחלק מהשינויים שעברו עליה ועל החברה היהודית עם היציאה מן הגטו והמעבר אל מרכזי הערים המודרניות. סקירה זו כוללת דיון בכמה מהיוצרים החשובים בתחום זה, ובמיוחד בשירת היידיש באמריקה.
בטווח הארוך של ההיסטוריה היהודית עולה כי היידיש שירתה כגשר בין החברה היהודית המסורתית לבין החיים המודרניים והשפות המערביות המודרניות. בשנות העשרים של המאה העשרים, בשיא פריחתה של היידיש, לא היה אפשרי לחזות שבתחרות בין היידיש לבין העברית תנצח דווקא העברית, שהבסיס שלה היה בקהילה זעירה בארץ ישראל, ואילו היידיש, שפת העולם על המוני עיתוניה ומיליוני קוראיה, כמעט שתיעלם.
יתרונו של הספר, כפי שמעיד עליו מחברו, הוא בכך שאינו מיועד לחוקר המומחה וגם קוראים חסרי ידע קודם יוכלו לגשת אליו ולקבל באמצעותו סקירות והערכות של ההקשר ההיסטורי והתרבותי של שפת היידיש, תוך נגיעות בתחומי ההיסטוריה, הבלשנות, הפולקלור, הסמיוטיקה, וביקורת הספרות.
