יומנה של אווה היימן
אווה היימן ואגנס ז'ולט (עורכת)
תרגום מהונגרית: צבי ברמאיר
יד ושם
ירושלים, תשכ"ד
100 עמודים
"יומני היקר...שאתה הוא ידיד נפש שלי ואי אפשר שיהיו לי סודות מסותרים ממך".
אלו המלים המתארות את מערכת היחסים בין אֶווָה הֵיימן בת העשרה ויומנה. יומנה היה ידידה הטוב ביותר, ובין דפיו הפקידה את סודותיה הכמוסים ביותר. אווה נעלה את יומנה כדי :
"שלעולם לא ייידעו לאיש סודותי".
משום כך יומנים הם כל כך יוצאי דופן. בניגוד לעדויות אחרות או לספרי זכרונות, יומנים חושפים את המחשבות, הפחדים והרצונות שחש הכותב באותו הרגע, ועל כן הם מייצגים את סיפורם האישי והאינטימי ביותר של חיי מחברם.
יומנה של אווה יקר-ערך כל-כך משום שהוא מספק לנו דיוקן של נערה יהודיה בת 13, מן המעמד הבינוני, הגדלה בהונגריה ב-1944, כאשר יהודי הונגריה עומדים על סיפה של השואה. מכיוון שאווה כתבה את סודותיה הצפונים ביותר, מאפשר לנו יומנה להציץ אל אותו עולם שקדם למלחמה. אווה מגלה כיצד נראו חייה לפני שכל המציאות שהיא מכירה, השתנתה. בנוסף, היא מראה כיצד חיו היהודים על רקע האירועים שהובילו לשואת יהודי הונגריה. היומן מציג פן אחד, חיים של אדם אחד - דבר הרבה יותר נתפס מבחינתנו מאשר כמעט 440,000 יהודי הונגריה שגורשו לאושוויץ, או ששת מיליוני החיים היהודיים שנגדעו באיבם על-ידי השואה.
אווה היימן הפכה לבת 13, כמה חודשים לפני שנרצחה בתא גזים, 1944
החיים היהודיים בנַג’וַורַד, הונגריה, לפני המלחמה
מחברת היומן הצעירה אווה היימן גדלה במשפחה חילונית מן המעמד הבינוני בעיר נַג’וַורַד, שהשתייכה, בתקופה שבה כתבה אווה,להונגריה. לפני מלחמת העולם הראשונה, הייתה נג’וורד העיר הגדולה ביותר במזרח הונגריה. במשך מאות בשנים מילאו יהודים תפקיד משמעותי בכלכלה ובחיי החברה והרוח בעיר. היו בעיר רופאים, סופרים, עורכי דין ואנשי עסקים יהודיים ידועי-שם. בין השנים 1919 ו-1940 השתייכה העיר לרומניה, ולאחר מכן שוב להונגריה. בשנות ה-40 של המאה העשרים מנתה אוכלוסייתה היהודית של העיר למעלה מ-21,000 בני-אדם מתוך סך כולל של כ-100,000 נפש. רובם דיברו הונגרית והיו משולבים בתרבות ובאורח החיים ההונגריים.
תקופת הנאורות בהונגריה במחצית השנייה של המאה ה-19 השפיעה על יהודי נג’וורד. חיו בה יהודים אורתודוקסים וגם יהודים ניאולוגיםאווה ומשפחתה השתייכו לקהילה היהודית הפרוגרסיבית ואבי-סבה - ד"ר שַנדור רוזנברג - היה הרב הראשי הניאולוגי הראשון של נג’וורד.
אווה הייתה בת 13 כשהחלה לכתוב את יומנה, ב-13 בפברואר 1944,והיא המשיכה לכתוב עד ה-30 במאי 1944 - שלושה ימים לפני שגורשה לאושוויץ.
אווה נרצחה באושוויץ ב-17 באוקטובר 1944. אמה של אווה, אגנס ז'ולט, שנותרה בחיים לאחר השואה, מצאה את היומן בנג’וורד ב-1945.
מערכות היחסים של אווה לפני הכיבוש
אווה הייתה בת יחידה ולאחר שהוריה התגרשו גדלה אצל סבהּ וסבתהּ מצד אמהּ. יומנה נפתח בהיכרות עם מצבה המשפחתי ונמשך ברשימה הבאה של מתנות שקיבלה ליום הולדתה.
13 בפברואר 1944
נהייתי לבת 13, בשלושה עשר ובים שישי נולדתי...מן סבתא ראץ קיבתי מעיל אביב שחום-בהיר ושמלת אריג כחולה כהה. מאבי זוג חצאי נעליים שחורות מגובהות עקב.עד עכשיו נעלתי רק נעליים שטוחות עקב ושני זוגות נעליים חלקות...מסבתא לואיזה שלוש פיז'אמות, תריסר ממחטות צבעוניות וממתקים.. מסבא – תקליטי גראמופון כאותם שאגי אוהבת.. סבי קנה אותם מטעם זה, שעל ידיהם אלמד את הטקסטים הצרפתיים ואז תהיה אגי מאושרת, שהרי היא איננה שמחה אפילו לתעודות בית הספר שלי, אלא רק כשיש בהן ציון של שקדנות חרוצה בצרפתית, משום שצלם-עיתונאי צריך שידע היטב לשונות. אני יודעת היטב הונגרית וגרמנית, רומנית שכחתי וגם צרפתית כבר אני מתחילה לדעת... שאני מתעסקת הרבה בספורט, שוחה, מחליקה, רוכבת על אופניים, מתעמלת, לומדת התעמלות ריתמית אצל וייס קלארי... והנה כתבתי די להיום. מן הסתם גם אתה עייף, יומני הקטן.
אפשר לראות שאווה היא בת-עשרה רגילה מהמעמד הבינוני, בעלת רקע תרבותי עשיר, מוקפת במשפחה אוהבת, תומכת ומעודדת. יש לה תחביבים רבים וחלום - להיות צלמת חדשות כשתגדל.
אמנם נראה שאווה נותנת את דעתה על המתרחש במדינות אחרות, אך חיי היומיום שלה-עצמה מטרידים אותה יותר, לפחות בהתחלה.
יחד עם זאת, למרות גילה ומצבה הבטוח יחסית, הרושם הוא שאווה מרגישה בסכנה המתקרבת עוד לפני שהגרמנים פולשים לעירהּ, לפחות בכל הנוגע למשפחתה.
היא מתארת את השפעת החקיקה האנטי-יהודית על אביה החורג - שאותו היא מכנה דוֹד בִּלָה - ועל סבהּ.
""בין כה וכה אין הדוד בלא יכול לעבוד, מחמת החוק היהודי. החוק מכוון גם לרוקחים, אבל תודה לאל אינו מכוון לסבא, משום שמותר לו ליהודי להחזיק בית מרקחת בזכות בעלות ריאלית, רק מנהל בית מרקחת לא יכול להיות יהודי. משום כך נמצא עתה באצ'קאי בבית המרקחת כמנהל, אבל הסבא הוא שעובד גם במקומו, אף על פי שהלה הוא הצעיר".
בני משפחתה מתמודדים עם ההגבלות האלה כמיטב יכולתם ומנסים לשכנע זה את זה שההגבלות זמניות, וכי החיים ישובו לתיקנם מייד עם תום המלחמה.
"סבתא אומרת כי בגלל באצ'קאי התמעטה ההכנסה שלנו, אבל מילא, ובלבד שנצא בשלום מן המלחמה ואחר כך שוב יהיה סבא המנהל. סבא היה נשיאה של הרוקחים בעירנו, אלא שהדיחו אותו, משום שהוא יהודיי".
מרתה מונצר היא אחת הדמויות המרכזיות ביומנה של אווה ואחת מחברותיה הטובות ביותר, אף-על-פי שהיא, כפי שלומד הקורא לדעת, איננה עוד בין החיים כאשר אווה מתחילה לכתוב את היומן. מרתה ומשפחתה, יחד עם עוד כ-19,000 יהודים נוספים שהתגוררו בהנוגריה אך הגיעו במקור מארצות אחרות, גורשו לפולין הכבושה בידי הגרמנים כבר ב-1941.
"הממשלה מתכוננת לאיזה מעשה נבלה גדול ואלה האנשים שלא נולדו בהונגריה והם יהודים, יילקחו לארץ פולין ושם יהיה להם גורל מחריד...דבר זה לא הבנתי מיד...ואז רצה אגי העירה אל העיתונאים והם סיפרו לה, כי עשרת אלפים בני אדם, שהם בדומה למרתא ובני ביתה, נלקחו בקרון לארץ פולין, בלא מזוודה ובלא אוכל. הם אמרו, שאם הדודה מונצר מהר, אז ייתכן שהיא ומרתא תוכלנה להשאר. אולם הם לא רצו להתגרש. וגם מרתא לא רצתה להשאר כאן בלא אבא שלה".
אירועים אלה ממשיכים לטרוד את מנוחתה של אווה והיא מתייחסת אליהם ביומנה שוב ושוב. היא חוששת שגורלה וגורל משפחתה יהיו כגורל חברתה.
כיבוש הונגריה בידי הנאצים
כאשר חששותיה הגרועים ביותר מתממשים, והגרמנים פולשים לעירהּ ב-19 במארס 1944, כותבת אווה ביומנה קטע קורע-לב.
18 במרץ 1944
"יומני הקטו, את הוא המאושר ביותר, משום שאתה אינך יכול לחוש, אתה אינה יכול לדעת, איזה אסון גדול קרה לנו הגרמנים באו!".
אווה מנסה להפיג את החששות האלה בטיעונים הגיוניים שמשמיעים בני משפחתה ומבוגרים אחרים, שאותם היא מתעדת בדייקנות. אולם אין היא מצליחה להדוף את פחדיה באשר לעתיד.
26 במרץ 1944
"...יומני הקטן, עד עתה לא רציתי לכתוב בתוכך על זאת, משום שהסחתי דעתי ממנה, אבל מאז שהגרמנים נמצאים פה, אני חושבת רק על מרתא. גם היא היתה ילדה ובכל זאת הרגו אותה הגרמנים. אבל אני איני רוצה שיהרגו אותי! אני רוצה להיות צלמת של עתון ובגיל של עשרים וארבע אנשא לאיש, לארי-אנגלי, וגם ייתכן שאתחתן עם ואדאש פישטה. את פישטה לא ראיתי מאז שנכנסו הגרמנים, אבל אף איני הוגה בו, משום שמאז 19 במרץ כל החיים מחרידים כל כך. הלוואי והייתי חושבת על פישטה, במקום על מרתא".
ועם החמרת מצבם של היהודים בהונגריה, מתארת אווה את השפעת השינויים על בני משפחתה השונים ודנה עם יומנה באפשרויות המדיניות.
25 במרץ 1944
"כבר הייתי גם בבית הספר, אבל שנת הלימודים מסתיימת ולא אצטרך עוד ללכת. הייתי בדרכי הביתה, כשנכנסו בצעדה החיילים הגרמנים, עם תותחים וטאנקים- כאלה ראיתי ביומני קולנוע. בבודאפשט יש כל הזמן אזעקות, הראדיו משמיע כל היום אותו אזהרה מפני הפצצות אוויר..אגי אומרת, שכאן כבר סוף לכל, שלא נזכה לסיומה של המלחמה. והרי אני רוצה לזכות לזאת ואני רוצה להתחבא... לסבתא נותנים תרופות ללא הרף, ואז אין היא מדברת אל כל אדם, אלא היא מביטה נכחה וכך היא יושבת שעות בכורסה שלה...יומני הקטן, אני אומללה עד אין שיעור, פגרים גרמנים הללו מדוע צריך היה שהם יבואו הנה! הדוד בלא אומר, שהרוסים נמצאים כבר ברומיניה ודבר פלישתם של האנגלים והאמריקאים הריהו מעתה ענין של ימים. אלא שהאנגלים והאמריקאים צריכים היו לפלוש מכבר-מכבר ואני אין אני מבינה, איך יעשו זאת. ככל שאני חושבת איני יכולה לתאר! גם סבתא אומרת תמיד, כי הפלישה בין-כך ובין כך לא תצליח, משום שהגרמנים עדיין הם חזקים מאוד. אולם אני בכל זאת מאמינה, כי הרוסים הרבה יותר חזקים, שהרי הם כבר נמצאים בתוך רומיניה והיא יותר קרובה מכל ים שאפשר להציב שם רגל על חופו".
בכל יום הוטלו על יהודי הונגריה הגבלות נוספות - תנועותיהם הוגבלו, היה עליהם לענוד את הטלאי הצהוב, וחפציהם נלקחו מהם. שני שוטרים אף הגיעו להחרים את אופניה של אווה.
7 באפריל 1944
" היום באו בשביל האופניים שלי. כמעט שגרמתי לתקלה גדולה. יודע אתה, יומני הקטן, מזה בלבד שהשוטרים נכנסו לבית, נבהלתי באופן מחריד. יודעת אני, כי השוטרים מביאים עתה רק צרות אתם, בכל מקום שהם נכנסים. גם האופניים הללו שלי נשאו מספר כדין וסבא שילם עבורם את המס...בכן, יומני הקטן, התנפלתי על הארץ ומלמטה חיבקתי את הגלגל האחורי של האופניים שלי וצעקתי כל מיני דברים אל השוטרים: "שתתביישו לקחת אופניים של ילדה! הרי זה מעשה גניבה! שנה ומחצה אספנו את הכספים לקניית האופניים...שוטר אחד היה מרוגז מאוד- הוא אמר: רק זה צריך עוד, שילדה יהודית תעשה קומדיה שכזאת כשלוקחים אופניים שלה. שום צאצא של יהודים לא מגיע לו עוד שיחזיק באופניים. גם לחם לא מגיע להם ליהודים, שלא יזללו את הכל, אלא יניחו לפיותיהם של החיילים. יכול אתה לתאר לך, יומני הקטן, מה הרגשתי כשאמרו לי זאת לתוך הפנים".
ב-1 במאי 1944 נכנס לתוקפו השלב הבא של הגזירות נגד יהודי נג’וורד - סגירתם בגטו. הם אולצו לעזוב את בתיהם, כשהם משאירים מאחור כמעט את כל חפציהם, ולהיכנס לגטאות בתנאי צפיפות קשים, בלתי אנושיים.
1 במאי 1944
"בבוקר פרצה אלינו מארישקה ואמרה: ראיתם את המודעות? לא ראינו- ענינו- הלא אין אנו רשאים לנוע בחוצות, אלא רק בין השעה 9 ל-10..משום שנושאים אותנו אל הגיטו. מארישקה התחילה לארוז.. מארישקה קראה במודעה, שמותר לנו לשאת עמנו לבנים להחלפה בלבד ורק את הבגד שלעורנו וזוג הנעליים שלרגלינו...יומני הקטן,מכאן ואילך מצטייר לי הכל כאילו בכל זאת חלום הוא...יודעת אני, שאין זה חלום, אבל איני יכולה להאמין בדבר...יומני הקטן, כך לא פחדתי עוד מעולם".
אווה מבוהלת ומנסה להתמודד עם ההרעה המתמדת של המציאות בהימלטות אל עולם החלומות. היא ממשיכה לכתוב ביומנה גם בתנאי הגטו הקשים.
10 במאי 1944
"יומני הקטן, חמישה ימים שאנחנו כאן, אבל בהן-צדק שלי, כאילו עברו כבר חמש שנים. אפילו איני יודעת, איך אגש לכתיבה, שכל כך דברים מחרידים היו מאז שכתבתי לאחרונה בתוכך. תחילה, הגדר הושלמה ואין איש יכול לצאת ולהיכנס. אותם אריים שהתגוררו לפנים בתוך שטח הגטו, עקרו מכאן כולם במשך כמה ימים אלה ופינו את מקומם ליהודים. מהיום הזה, יומני הקטן, אין אנו נמצאים בגיטו, אלא במחנה של גיטו ועל כל בית הדביקו הודעה ובה מפורש, מה הם כל הדברים האסורים עלינו...בעצם הדבר, הכל אסור, אבל המחריד ביותר שכל עונש הוא- מיתה. אין הבדל בדברים, לא העמדה בפינה, לא מכות, לא מניעת מזונות, לא שינון נטיית הפעלים היוצאים מן הכלל על ידי כתיבתם מאה פעמים, כפי שהיו נוהגים לפנים בבית הספר, לא ולא. העונש הקל ביותר והחמור ביותר: מיתה. אין כתוב במפורש שהעונש הזה חל גם על ילדים, אבל נראה לי שהוא חל גם עלינו".
אווה ממקדת את תיאורי הגטו שלה בחוקים ובתקנות של חיי הגטו ובעונש הבלתי מידתי, עונש המוות. אווה עדיין מנסה להתמודד עם המציאות החדשה, אך קשה לה לתפושׂ את המתרחש.
היומן מסתיים ב-30 במאי 1944, ימים אחדים לפני גירושה, במלים אלה:
".. יומני הקטן, אני איני רוצה למות, אני רוצה לחיות אפילו אם מכל הסביבה הזאת כולה רק אני לבדי אוכל להישאר פה. אני הייתי מחכה לסוף המלחמה בתוך איזה מרתף או על גג, או באיזה סדק חבוי. אני, יומני הקטן, הייתי מניחה אפילו לאותו ז'אנדרם פוזל, שלקח מאיתנו את הקמח, שינשק אותי, בלבד שללא יהרגוני, ובלבד שיתנו לי לחיות... איני יכולה לכתוב עוד, יומני הקטן, דמעותי זולגות, אני ממהרת אל מארישקה".
סוף דבר
מיליון וחצי ילדים יהודים נרצחו בשואה. הנאצים ניסו לשלול מהם את זהותם ולהפוך אותם למספרים חסרי שם. כדי להתעמק בסיפור של אחד הילדים אלה על-ידי לימוד סיפורו באמצעות יומן כמו זה המוצג כאן, יכולים מחנכים לעסוק בחיי הילדים לפני השואה ובמהלכה, ובאופן זה לזוכרם כבעלי זהות ולקרב את הטראגיות שבשואה אל התלמידים הלומדים אותה. יומנה של אווה הוא עדות רבת-עוצמה המספקת לקורא הצצה אל החיים היהודיים שהתקיימו בנג’וורד לפני המלחמה עד 1944, ואל מצוקתם של יהודי הונגריה בזמן השואה, תוך התמקדות באדם פרטי המנסה להתמודד עם המציאות ולשרוד.
עם זאת, היומן מנציח לא רק את תגובותיה האישיות לאירועים כבירים ולהתרחשויות משנות-חיים בצל רדיפות הנאצים, אלא גם את מעשי היומיום שלה, כדוגמת משחק עם חברים, טיפול בבני משפחה, ומסיבת יום הולדתה.
הקוראים נתקלים בנערה בת 13 עירנית ונבונה, הצופה בתשומת לב בעולם הסובב אותה. אמנם היומן מקיף רק חודשים בודדים, אך הקטעים בו מפורטים מאוד, והקוראים יכולים ללמוד על חייה של אווה לפני השואה. עוד יכולים הם לראות כיצד חייה של אווה - וחייהם של כל היהודים בהונגריה - מתפוררים כליל, כיצד ניטל ביטחונה צעד אחר צעד בעקבות הפלישה הגרמנית להונגריה, המובילה את משפחתה לעוני, לנישולם מזכויותיהם, לאילוצם לגור בגטו ולבסוף לגירושם לאושוויץ.
מתוך קריאה ודיון ביומן, יוכלו התלמידים להבין טוב יותר את המושגים "בחירוֹת מחוסר ברירה" והרצון לחיות. הוא עשוי להרחיב את הידע שלהם על האופן שבו חיו והרגישו בני-הנוער בתקופת השואה, באמצעות התמקדות בחוויות האישיות של נערה אחת. עוד הוא יכול להראות להם כיצד צעירים כמו אווה הצליחו לשמר את אנושיותם למרות האסון שניחת עליה ועל משפחתה.
היומן הוא אפוא מסמך היסטורי חשוב, שיכול לשמש ככלי הוראה המעורר לחיים את אסונה של יהדות הונגריה ואת אסונם של הילדים היהודים, ובנוסף לכך גם נושאים כלליים יותר,מתוך בחינת סיפורה הטראגי של ילדה קטנה אחת שהיו לה חלומות לעתיד ושהייתה מלאת מרץ ובעלת רצון עז לחיות.
כפי שכותבת אווה שוב ושוב: “רוצה אני לחיות בכל מחיר ” איני רוצה למות מכיוון שבקושי חייתי".
