אמונה לאחר השואה
אליעזר ברקוביץ'
הקדמה: רון מרגולין
מרכז שלם ויד ושם
ירושלים, תשס"ו, 2006
173 עמודים
ספר זה, והבא ברשימה, הם מחשובי הספרים העוסקים בשואה מצדה התיאולוגי – אמוני, ומחברם נחשב לאחד מגדולי הוגי הדורות בדורנו. אליעזר ברקוביץ' פילוסוף ותיאולוג, עלה לארץ בשנת 1975 לאחר קריירה אקדמית מרשימה בארצות-הברית וחי בירושלים עד למותו בשנת 1992. הספר "אמונה לאחר השואה" הוא כְּתב אשמה חריף ונוקב כנגד התרבות המערבית ונגד הכנסיות הנוצריות, הקתולית והפרוטסטנטית גם יחד, בגלל יחסן העוין המתמיד ליהודים, יחס שהכשיר את הקרקע לשואה. אף שפרקי הספר נכתבו לפני שנים רבות, הרי כוח זעקתם שריר וקיים, במיוחד בימים בהם נשמעות מכיוון טהרן קריאות ברורות וחד-משמעיות לחורבן מדינת היהודים ולהכחשת השואה.
בספר נכללים שבעה פרקים העוסקים באדם לנוכח השואה, בשואה בהקשרה ההיסטורי, בהרהורים תיאולוגיים בעקבות השואה ובעתידו של העם היהודי. המחבר מנהל דין ודברים נוקב עם העולם המערבי בנוצרי על שתיקתו לנוכח שואת יהודי אירופה וקובע, כי אשמת גרמניה היא אשמת המערב. לא רק שישה מיליוני יהודים נרצחו בשואה, גם הציוויליזציה המערבית איבדה בה את הזכות לטעון לכל בדל של כבוד והערכה. עמדתה של הציוויליזציה המערבית כלפי רצח העם שביצעה גרמניה הנאצית, ושהתבטאה באדישות, סובלנות ועידוד שבשתיקה כלפי פשעי גרמניה - התאפשרה משום שאותה רצחנות "תססה בריקבון פיגולים בעולם המערבי". התערערות הערכים במערב בעקבות עליית הנאציזם הייתה עמוקה כל כך, עד שציוויים הומניטאריים רגילים של המצפון איבדו את אופיים המחייב. הידרדרות המצפון של מדינות המערב משתקפת היטב בשירו של יצחק קצנלסון: "אכן העמים לא התערבו, לא מחו, לא הניעו ראש, לא איימו על הרוצחים, לו למראית עין ולמשמע אוזן.... קברניטי העמים כאילו יראו שהרוצחים יחדלו להרגנו". וכך נידון עם חסר אונים להשמדה, כאשר ארצות הציוויליזאציה המערבית איבדו את רוחן ונשמתן.
בסוגיית האדם לנוכח השואה מטעים ברקוביץ', השאלה "איפה היה האדם?" חשובה יותר מן השאלה "איפה היה אלוהים?" מן הסיבה שאת ההיסטוריה קובעים בראש ובראשונה בני האדם. בזמן שחרבה יהדות אירופה, אחז למעשה את היבשת כולה טירוף ברברי אנטי-יהודי, לוֹ היו שותפים לא רק בגרמנים אלא גם שאר עמי אירופה, שחלקם אפילו עלו על הגרמנים באכזריותם ובחוסר אנושיותם, עד כמה שהדבר היה אפשרי בכלל, קובע המחבר. סיפור התנהגותה של האנושות בזמן השואה ראוי לבדיקה וחקירה מעמיקה.
חשבונו של ברקוביץ' עם הכנסיות הנוצריות קשה ביותר. הוא מאשים, כי אלמלא העלבונות, ההשפלות והפגיעות שספגו היהדות והעם היהודי מידי הנצרות במשך מאות שנים, אלמלא הדיכוי הבלתי-פוסק, ההפליות, הגירושים, הפרעות ומעשי הטבח שהיו מנת חלקם של היהודים בארצות הנוצרים - לא הייתה השואה אפשרית. "אלמלא כל אלה לא היו העמים הנוצריים שוקעים במעיינות השופעים של שנאה, בניוון מוסרי ובאדישות שבלעדיהם לא היה הפשע האיום ביותר בהיסטוריה ניתן לביצוע". הדיכוי, הגירושים והרציחות והפרעות שהיו מנת חלקם של היהודים מידי הנוצרים במשך מאות בשנים לא היו "אנטישמיות". הם היו חוסר אנושיות ואכזריות שלא היו כמותם בתולדות אנוש. מסקנתו של ברקוביץ' היא כי האנטישמיות הנאצית הצליחה כל כך מפני שהייתה בעיקרה המשך רצוף של של התקופה הנוצרית במסווה פאגאני. הטרגדיה הרוחנית הגדולה של הנצרות היא, שככל שהדברים אמורים בשנאת היהודים, אלף ותשע מאות שנה לא שינו בה דבר. להיפך: דווקא בתקופה הנוצרית נעשתה שנאת היהודים ברברית ובלתי-אנושית. תהיה זו איוולת, מסכם המחבר, אם היהודים לא יבחנו בחינה ביקורתית את התרבות והציוויליזאציה הנוצרית, האחראית לסבל יהודי רב כל כך.
בשאר פרקי הספר עובר המחבר להתמודדות הפנימית הקשה עם משמעותה של האמונה הדתית בשואה ולאחריה. הוא מציג השקפה תורנית, המקדמת בברכה העלאת שאלות נוקבות על הצדק האלוהי. לשאול, היכן היה האלוהים בשואה - איננו מעשה של חילול השם. ההתרסה לנוכח העוול והאכזריות שהתרחשו בשואה היא מעשה של אמונה אמיתית.
בניגוד בולט לנטייתם של רבנים ומנהיגים חרדיים דוחה ברקוביץ' כל צורה של צידוק הדין לאחר השואה, משום, שלדעתו, יש בכך העמדת פנים והתכחשות לאימי השואה ותוצאותיה. הוא רואה את עצמו ואת בני דורו, שלא חיו תחת אימת השלטון הגרמני-נאצי, כאחיו של איוב. ואמנם, מורשת איוב, שחווה ייסורים קשים מנשוא, על לא עוול בכפו, מחייבת גם אותנו שלא להשלים עם חוסר התכלית שבחורבן יהדות אירופה. אולם כשם שחייבים להבין את אלה ש"בשבילם אלוהים לא נכח שם", כך יש להוקיר את אלה שהכריזו על אמונתם והעידו עליה במעשיהם עד כלות נשימתם. בעיני ברקוביץ', המורשת המוסרית של קורבנות השואה באה לידי ביטוי לא רק בגילויי האמונה הדתית, אלא בכל אותן התנהגויות נאצלות של יהודים במחנות הריכוז וההשמדה הגרמניים-נאציים. התנהגויות אלה, המתועדות באלפי העדויות שנאספו, מבטאות את רוממות הקיום האנושי ויש לראות בהן את מעשי קידוש השם של תקופת השואה, על-פי העיקרון של קידוש החיים בתוך החורבן. וזהו המסר הבוקע מחיבור זה שלפנינו: במקום גינוי של ההולכים כצאן לטבח, נפתח הפתח להבנת העוצמה הרוחנית של העמידה היהודית בפני הסבל והמוות.
