אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע - חנה ארנדט

אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע 
חנה ארנדט
הוצאת בבל - הוצאה לאור 
2000
325 עמודים

אחד הספרים שעיצבו את תודעת משפט אייכמן בארץ ובעיקר בעולם היה ספרה של חנה ארדנט, אייכמן בירושלים- דו"ח על הבנאליות של הרוע. ברוב הפעמים שארנדט מוזכרת, הדבר מאופיין באמירותיה הקשות ולעיתים אף החד משמעיות כלפי המשפט עצמו, כלפי מועצות היהודים, כלפי דמות הרוצח וכלפי ממשלת בן גוריון בישראל .

אינני רוצה להקדיש את המאמר הנוכחי לפולמוס שעורר ספר זה, אלא לדון בו כחלק מהתיזה הכוללת של ארנדט, אשר מנסה להסביר בצורה רציונאלית את אופיים של משטרים טוטליטאריים. מאמר זה יסקור בקצרה את ספרה החשוב של ארנדט יסודות הטוטליטריות, ולאחר מכן נראה כיצד החיבור על אייכמן בירושלים קשור לאותה תיזה וכיצד רואה ארנדט באייכמן מקרה בוחן לתזה זו. אני מקווה שקריאת הדו"ח מתוך ההקשר הכולל תעזור להבהיר את הרעיונות שמאחורי הקביעות בחיבורה על משפט אייכמן. 

חיבורה הארוך של ארנדט יצא לאור במחצית שנות החמישים כתגובה לאירועים וכניסיון להבין בצורה רציונאלית את התפתחות המשטרים הטוטליטאריים בגרמניה הנאצית וברוסיה הסובייטית. אחד המאפיינים של תזה זו הוא התפיסה לפיה לא מדובר באירוע חד פעמי, אלא בתהליך היסטורי ארוך שנים. שלא כמו חוקרים אחרים, היא אינה מנתקת את התפתחות המשטרים הללו מהתרבות האירופאית, אלא רואה אותם כהתפתחות רעיונית ופוליטית של אותה תרבות. שלא כמו הוגים רבים שראו את עליית המשטרים הללו כדבר המנוגד לרוח המערב, ארנדט מנסה להראות כי הם למעשה התפתחות 'טבעית', שנובעת מכשלים באורח המחשבה הליברלי דמוקרטי, כשלים אשר לא החלו במאות ה – 19 וה - 20 אלא ליוו את המחשבה המערבית מאז העת החדשה. 

החלק הראשון של חיבורה דן באנטישמיות ובהשלכותיה. לדעתה של ארנדט, האנטישמיות היא אחד המקורות של המשטרים הטוטליטאריים, מאחר שהאנטישמיות מטבעה היא תפיסה לא דמוקרטית. האנטישמיות היא ביטוי להחלפת המלוכה במדינת הלאום, כאשר האחריות אל היהודים הופכת מאחריות אישית של המלך לאחריות קולקטיבית של החברה והיא הגורם הראשון בו נעזרים כוחות אנטי-דמוקרטיים לגיוס ההמונים. האנטישמיות תהווה סמן ראשוני של שיתוף פעולה בין החוגים האריסטוקרטיים אל ההמונים, שיתוף פעולה אשר לדעתה, יהיה הבסיס לעליית המשטרים הטוטליטאריים. היא רואה באנטישמיות גורם מהותי, רעיוני וארגוני כאחד בעליית משטרים אלו.

גורם נוסף בעל השפעה חריפה על עליית משטרים אלו הוא האימפריאליזם, בו לקחה חלק כמעט כל היבשת האירופאית. ארנדט מתארת את האימפריאליזם בתור גורם שיצר את תופעת הטוטליטאריזם. היא דנה בו כמנגנון שהפריד בין אנשים שונים על פי גזע והפך קבוצות מסוימות לחסרות זכויות. תחת כנפי האימפריאליזם הופעלו אלימות וטרור על ידי הממשלות האירופאיות כנגד קבוצות אתניות. בקולוניות, לדעתה, התפתחה הפקידות המנהלית שלא בחלה באלימות קיצונית. במסגרת האימפריאליזם הצליחה הבורגנות לכפות על הממשלה מדיניות אלימה כחלק משיקולים כלכליים. בעקבות האימפריאליזם, מושגי הצדק והדמוקרטיה רוקנו מתוכנם וכך התאפשרה עליית המפלגות הכוחניות. הרצון האימפריאלי להתפשט עד אין קץ יאפיין לאחר מכן את המשטר הנאצי וכן את המשטר הסובייטי. ההמון שימש כאמצעי של בעלי ההון לריסוק המדינה הליברלית – לא מבינה למה המשפט הזה שייך, הוא תלוש מהמשפט שלפניו ושלאחריו. 

הגזענות, לדעתה, היתה התפתחות של האימפריאליזם והאנטישמיות, ו נולדה מתוך הצורך להבחין בין בעלי זכויות למשוללי זכויות. היכולת לעורר תחושה של 'עליונות גזעית', אשר שימשה את האימפריאליזם בתקופותיו המוקדמות, היוותה את הבסיס לגיוס של חברי המפלגה הנאצית. דגם הביורוקרטיה האלימה שהתפתח במסגרת האימפריאליזם היה הדגם סביבו התפתחה הביורוקרטיה הנאצית. 

על סמך נושא האימפריאליזם מנסה ארנדט להבין מדוע דווקא במדינות שלא החזיקו קולוניות רבות, רוסיה וגרמניה, התפתחו המשטרים הטוטליטאריים. לטענתה העובדה כי מדינות אלו כשלו במירוץ האימפריאלי גרמה להתפתחות רעיונית של אימפריאליזם פנימי ולתודעה של נחיתות. מתוך נחיתות זו התגבשה אידיאולוגיה של התפשטות ביבשת והרחבת הגבולות על חשבון מדינות לאום אחרות. מתוך רגש נחיתות זה, היא טוענת, גדלו תנועות הלאום הכוללניות (Pan Movement), אשר נתמכו על ידי בעלי ההון. 

בתנועות אלו צמחה התפיסה בה הלאום הוא סוג של דת, מעין גורם קוסמי המחבר בין הפרטים. תנועות הלאום הללו הן ביטוי מובהק לריסוק המחשבה הליברלית, מכיוון שלפי תנועות אלו האינדיבידואל אינו בעל זכויות לכשעצמו, אלא רק במסגרת הקולקטיב. תנועות אלו החלישו את הרעיונות האוניברסליים והשרישו תפיסה של פחד ואימה מפני עמים אחרים. המפלגה הנאצית (והמפלגה הבולשביקית במידה מסוימת) היא המשך ישיר של אותן התנועות. 

לאחר סקירת היסודות עליהם נבנתה השיטה הטוטליטארית, ארנדט מתעמקת במפלגות עצמן ומנסה לסקור את המאפיינים המרכזיים שלהן. לדעתה, אחד המאפיינים המרכזיים הוא היכולת של משטרים אלו לשנות את תודעת האנשים ולגרום לאזרחים לפתח תפיסה, לפיה חוקי המדינה חשובים יותר מההגיון הבריא והמוסר. תוך ניתוח הדרך בה פועלים משטרים אלו היא טוענת כי כוחם נובע מהיכולת שלהם לפרק קבוצות שונות; במשטר טוטליטארי האדם מבודד מכל הקשר חברתי ולכן הפחד האישי יגרום לו לשתף פעולה. אחת השיטות להשגת מטרה זו הינה השינוי התמידי של החוקים, עד שהאדם לא יוכל לדעת בבירור את עתידו. אמצעי נוסף הוא הכוח הבלתי מוגבל של צמרת המפלגה, כוח אשר העברתו, שבה נדון בהמשך, היא הבסיס לשיתוף הפעולה עם המשטר. 

הגורם המשמעותי ביותר במשטרים אלו, לדעתה, הוא הפקידות המפלגתית של חברי המפלגה הרגילים: חברי המפלגה נבחרים על פי ההזדהות המלאה שלהם עם ערכי המפלגה ועל פי נכונותם לבצע כל הוראה ללא היסוס. המנגנון של המשטרים הללו מבוסס על איחוד תמידי בין המפלגה למדינה, כמו גם על אידיאל המנהיג כדמות כמעט אלוהית. אחד המאפיינים שהיא מציינת הוא החשאיות, אשר מאפיינת כל פעולה של פקידי המפלגה; במשטרים אלו איש לא מדבר באופן גלוי על מעשיו, המשטרה החשאית נמצאת בכל מקום ובשום מקום, והפחד התמידי ממנה מתדלק את פעילות חברי המפלגה, אשר יודעים כי גם הם יכולים בן רגע להפוך מבעלי כוח לנרדפים. 

מלבד המבנה הארגוני והפחד מפני רדיפה, היא מציינת גורם משמעותי נוסף הפועל במשטרים אלו - הכוח. לדעתה, היכולת של משטרים אלו נובעת מהעברת הכוח אל האזרחים. כוח של פחד מפני המפלגה מחד, ומאידך זהו הכוח אותו היא מעניקה לכל אדם כנגד אדם אחר. ארנדט מדברת על ההיררכיה של הכוח בו האדם הוא קורבן ומקרבן כאחד. הכוח, לטענתה, הוא הדם בוורידי המשטר ,הוא מופעל כלפי כל אדם שחי תחת משטר זהוהוא זורם גם אל מחנות הריכוז בהם אסירים מסוימים קיבלו כוח כנגד אסירים אחרים. הכוח הכפול הוא המנגנון שבעזרתו מצליחה המפלגה לעורר שיתוף פעולה עמה. במשוואת הכוח של ארנדט כולם משתתפים. גם הנרדפים עצמם (היהודים לדוגמא) מגיבים אל הכוח, וחלקם משתפים פעולה עמו ופועלים כנגד נרדפים אחרים. ההנהגה היהודית, לדעתה, שיתפה פעולה עם הפעלת הכוח כנגד יהודים אחרים והתנהגותה נבעה לא פעם מתוך דפוסים קדומים של הנהגה יהודית, שמטרתה לא הייתה לשרת את הציבור אלא לרצות את השליט המקומי. 

כוחו של משטר טוטליטארי נובע מתוך היסודות שהוזכרו קודם, כמו גם מתוך שיתוף הפעולה לו הוא זוכה. ללא הפנמת הכוח ושיתוף הפעולה, משטרים אלו לא היו שורדים. 

שנים ספורות לאחר כתיבת מחקר זה, נשלחה ארנדט מטעם ה"ניו-יורקר" לסקר את משפט אייכמן בירושלים. באופן לא מפתיע, המשפט הפך- במודע או שלא במודע - להיות מעין מקרה בוחן לתיאוריה שלה. את החיבור שכתבה בעקבות זאת ניתן לקרוא כניסיון לקשור בין התיזה הפוליטית אל המציאות. 

ההתגלמות הברורה ביותר של קשר זה הינה בדרך בה היא רואה את אייכמן. לפי גישתה, אייכמן הוא רוצח בירוקרט, דוגמא לאותם רוצחים וחברי מפלגה שבהם היא דנה ארוכות בחיבורה המוקדם יותר. היא סוקרת את אייכמן כאדם שתודעתו מעוצבת לפי העקרון כי החוק קודם להגיון ומוסר. הניתוח שלה רואה באייכמן אדם שמצד אחד מפעיל כוח כנגד קבוצות אחרות, אך מצד שני גם מאוים כל הזמן, מפני כוח שעלול להיות מופנה נגדו. הביורוקרטיה שמתוכה צמח אייכמן, ושלדעתה מאפיינת משטרים אלו, מתוארת על ידה ארוכות כאשר היא מראה כיצד אייכמן לא יכול היה להשפיע על הביורוקרטיה. בעיניה הוא דוגמא לרוצח חדש, רוצח ביורוקרטי. האופי השונה של דמות הרוצח, יש לציין, אינו פוטר אותו מאחריות למעשיו, זאת משום שלדעתה, האדם יכול תמיד שלא להפנים את הכוח ולהתנגד אליו. היא אינה ניהיליסטית ולא מניחה שיתוף פעולה עם המשטר, מכיוון ש כל אדם, גם אייכמן, יכול היה להתנגד אל הכוח. זו הסיבה שהיא מתרכזת בחברי תנועות המרד השונות ומשבחת אותם; אנשים אלה הינם הדוגמא החיה לסירוב, להתנגדות להפנמת הכוח. התנגדות אל הכוח מכל הסוגים, ממרד פעיל ועד התאבדות, היא ההוכחה, לדעתה, שגם במשטרים אלו יכול האדם לבחור בחירה מוסרית. 

את המועצות היהודיות היא שופטת, כאמור, כמשתפות פעולה עם הכוח והן הדוגמא השלילית, בעיניה, להפנמת הכוח והפעלתו כנגד אחרים. היא טוענת כי המועצות נהנו מהכוח החדש ושיכפלו את המתודה הנאצית כנגד היהודים. היא מתעכבת על הדרך בה שמרו המועצות על חשאיות, למרות שאיש לא ביקש מהם לא למסור את המידע ומתוך תפיסה זו מבקרת אותן ארנדט נמרצות. זה כבר נאמר בתחילת הפסקה, אין צורך לדעתי לחזור על זה שובלמרות שניתן להסכים עם ארנדט או לשלול את דעתה, הבנתה בהקשר הרחב הינה חיונית. לעומת תיאוריות אחרות שנותנות הסבר נקודתי להתנהגות המשטר הנאצי, היא נותנת הסבר רב מימדי, רעיוני, ארגוני, היסטורי וסוציולוגי. ההסבר שלה מורכב ואינו מנתק את המשטר הזה מהתרבות האירופאית. מעבר לכך, הדרך בה היא תופסת את הרוע אינה פשטנית אלא מורכבת. במידה רבה, הסבר הכוח כגורם כפול תהפוך מאוחר יותר, בהגות של פוקו, לאחת הגישות הנפוצות במחשבה המערבית. שלא כמו הסברים אחרים, היא מציעה תיזה שכוללת בו זמנית מספר משתתפים. היא מציגה גישה מורכבת בה הפעלת האלימות דורשת שיתוף פעולה של אנשים בדרגים שונים, הן תליינים והן קורבנות. 

קשה להסכים עם כל דעותיה של ארנדט, מאחר והמסקנות אליהן היא מגיעה לעיתים נחרצות מדי. אולם, קשה לי שלא להעריך את התיזה שלה כאחת התיזות החשובות ביותר בהסבר ההתנהגות תחת המשטר הנאצי.

הספרים אליהם התייחסתי: 

חנה ארנדט, יסודות הטוטליטריות, תרגמה עידית זרטל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2010

חנה ארנדט, אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע, תר' אריה אוריאל, תל-אביב 2005.

* מתוך ירחון מגמת הדרכה "מגמתי", בית הספר המרכזי להוראת השואה ביד ושם מס' 40, 2007