זרה בין המילים
אווה הופמן
מאנגלית: שרה בליך
עם עובד
תשס"ה, 2004
362 עמודים
"כי אלה היו הדברים הראשונים, הדברים שאין דומה להם, שאין זולתם. ההיצמדות אל קווי המתאר של עצמים אחדים מימי ילדותנו היא המאפשרת לחומר של ה'אני' שלנו – הכוח המותך שממנו אנו עשויים – להתעצב ולהתגבש. איננו מפוצלים עדיין."
איננו מפוצלים עדיין, כותבת הופמן בחלק הראשון של ספרה שנקרא "גן עדן". ה'אני' שלה עדיין לא חווה גלות, זרות ואבדן זהות. הוא עדיין לא חווה את ההתגלות שהגלות לא היתה הפיצול היחיד בחייה. כאב הגלות היה חד ופעור כל-כך עד שלקחו להופמן שנים רבות לעסוק בשבר הראשוני של היותה 'ילדה ניצולה' ובתם של ניצולים.
הופמן נולדה בראשון ביולי 1945, חודשיים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, בקראקוב, פולין. היא בתם של הורים יהודיים שהצליחו לברוח, להסתתר ולשרוד את השואה. בהיותה בת שלוש-עשרה היגרו הוריה ואחותה לוונקובר שבקנדה. על אף שבילדותה התגלו בה כשרונות מוסיקליים והיא הועידה את עצמה להיות פסנתרנית, בסופו של דבר, בעקבות ההגירה, פנתה אל הספרות והכתיבה. הופמן למדה ספרות אנגלית ועשתה את התואר השלישי באוניברסיטת הרווארד. היא לימדה ספרות וכתיבה יצירתית בכמה אוניברסיטאות ושנים אחדות היתה עורכת וכותבת בכירה ב"ניו יורק טיימס". עד כה פרסמה ספרים עיוניים אחדים ומסות ומאמרים רבים בעיתונים ובכתבי עת. ספרה הראשון והאוטוביוגרפי זרה בין המילים, (במקור: Lost in Translation: A Life in a New Language, 1989), עורר עניין רב וזכה להצלחה גדולה.
הספר יפהפיה ומרתק. מוזר לכתוב על ספר כתוב שהשפה היא אחת מגיבורתיו הראשיות, אולם בספר זה קשה לנתק את הגיבורה, אווה, שזהו ספרה האוטוביוגרפי, מהשפה, שהיא למצער, גיבורתו המשנית. השפה עבור הופמן היא הדרך באמצעותה ודרכה חיים את העולם, את הזהות, את ה'אני', את הכוליות הזו של חיים. השפה היא בית, אהבה, ילדות, רגשות ונוף נפשי. בלעדיה נעדרים כל אלה ונעלם ה'אני'. בכדי לשוב ולחיות יש למצוא מחדש את השפה, להרגיש בה בבית, בית שהוא חיים.
הספר נחלק לשלושה שערים. הראשון שכבר הוזכר, נקרא "גן עדן" והוא מספר על ילדותה בקראקוב. השני נקרא "גלות" ובו מתוארת הגלות הפיזית והנפשית של הופמן עם הגירתה עם הוריה ואחותה לונקובר שבקנדה. החלק השלישי והאחרון אשר נקרא "העולם החדש" הוא אותו עולם של הגלות, רק שכעת הופמן מדברת את שפתו, פיענחה את קוד החיים בו.
"גן העדן", הוא ביטחון. היכרות עמוקה ונינוחה מאוד עם המשפחה, האנשים והמקום שהוא שלך.
"אני שוכבת במיטה, מביטה בתקרה, בצללים הנעים שם לאטם, צללי הווילונות המתנופפים ברכות, ובאורות של מכונית אקראית החולפת מפעם לפעם. בכל כוחי אני משתדלת לא להירדם. כל-כך מתוק להישאר ערה, שאני רוצה לדחות את אובדן ההכרה. [...] קראקוב, 1949, אני בת ארבע, ואיני יודעת שהאושר הזה מתרחש בארץ שנהרסה לא מכבר במלחמה [...] איני יודעת אלא זאת, שאני בחדרי, שבישבילי הוא עולם ומלואו, ושהצורות על התקרה די בהן למלא אותי בהרגשת סיפוק, כי... כן, פשוט כי אני בהכרה מלאה, כי העולם קיים וזורם לו ברכות שכזאת אל תוך ראשי."
השפה היא חלק מהותי בביטחון זה. ב"גן העדן" של הילדות, המקום ממנו גורשה ואז למדה לדעת, בנפשה ובגופה, את כאב הגירוש, מהווה השפה ישות נוכחת, עוצמתית ומרגיעה בעת ובעונה אחת. נהר למשל. ב"גן העדן" הוא מתואר ככוליות של חיים. כמקום בטוח ומענג שיש בו עקצוצי סכנה מרגשים. כמקום שלאחר הטבילה בו חוברים לבני המשפחה, לבית:
"אני משקיעה את עצמי לתוך הנהר השוצף על גבי ומניחה לעצמי להיסחף מטה בזרמיו הזעירים המקציפים, בלי שום התנגדות. רטט קל, מענג של סכנה עובר בי; כמה נפלא להתעטף בזרם הזה, לחוש את האנרגיה והתנועה שלו. אחר-כך אני נעמדת כמנצחת ורצה לחוף להצטרף לחבורה של המשפחה וידידים."
אבל ב"גלות" מאבד הנהר את הבית המנחם שבו, הוא גם מאבד את יכולת ההווה כמו גם יכולת החריגה מעצמך, את הטרנסצדנטיות. הוא הופך לכלום, לריק, לנטול חיים:
"אבל על-פי-רוב הבעיה היא שהמסמן התנתק מן המסומן. המילים שאני לומדת כעת שוב אינן מייצגות את הדברים ללא עוררין כמו שייצגו אותם בשפת אמי. 'נהר' בפולנית היה צליל שופע חיות, שוצף אנרגיה שהיא תמצית ה'נהריות', תמצית נהרותי, תמצית היותי שקועה בנהרות. באנגלית, 'נהר', היא מילה קרה – בלי הילה. אין לה באוזני שום אסוציאציות מצטברות, והיא אינה מפיצה אותו אד קורן של קונוטציות. היא אינה מעירה ואינה מעוררת."
החיים שידעה מתמוססים עם הגלות, נמוגים. נותר כאב, נותר סוג של מוות:
"ושכחברי לכיתה מתאספים על-יד הרכבת שתיקח אותנו לגדיניה, ומשם אל הלא-נודע הגדול, אני יודעת רק זאת, שאני רוצה להישאר, להישאר אתם. [...] ואז אומרים להם לרדת מהרכבת ואני מפסיקה לבכות, כאילו זרם החיים הנוזלי הפסיק פתאום לקלוח. ובמהלך הנסיעה אני שוקעת בשיממון כמו בנהר הלתה."
ובשעה שב"גן העדן" היו הרגעים שבין הרהורים וחלומות בהקיץ לבין השינה מתוקים, מכילים, ומנחמים כל-כך, ב"גלות" מתקבלת תמונת ראי. השפה, המילים, עריכת הסדר במחשבות באמצעותן, מאבדות את יכולת הכישוף הזו, כבר אינן מוכרות, אינן מסמנות, אינן נהירות. נוצר ניתוק בין פשר ונפש. כעת, ברגעים אלה עולות החרדות כולן:
"האבדות הגרועות ביותר מתרחשות בלילה. כשאני שוכבת במיטה זרה בבית זר – אמי משמשת כאן מעין מנהלת משק הבית, גם הפעם אצל יהודי מזדקן שנותן לנו קורת גג בתמורה לשירותיה – אני מחכה לאותה זרימה ספונטנית של שפה פנימית, זו שיחת הלילה שנהגתי לשוחח עם עצמי, הדרך שדיווחתי בה לאגו היכן בילה האיד. אבל אני מחכה עד בוש. בתוך זמן קצר התנוונה הפולנית, הצטמקה מחמת חוסר תועלת. מילותיה אינן הולמות עוד את חוויותי החדשות; הן אינן בנות גילם של החפצים, הפרצופים, או עצם האוויר שאני נושמת במשך היום. ובאנגלית עדיין לא חדרו המילים לאותם רבדים של נפשי שיכולה לצמוח מהם שיחה פרטית. [...] החוט ניתק. שוב אין לי שפה פנימית, ובלעדיה, התמונות הפנימיות – התמונות ההן שבאמצעותן אנחנו מטמיעים את העולם החיצון, מפנימים אותו, אוהבים אותו, שבאמצועתן הוא נעשה שלנו – אף הן מיטשטשות והולכות."
הגלות, גלות השפה, גלות הבית, הנה התנסות קשה. רבות נכתב על הנושא וסביר שעוד יכתב. הופמן מרחיבה באופן מבריק אודות הניכור שיש עמה. ניכור חברתי וניכור עצמי. ולדבריה, אדם המנוכר מעצמו, החי בתוך שפה זרה ומנסה לפענח את צפניה כדי לשוב ולמצוא את מקומו בעולם, נדון להיות אבוד עד שימצא את שפתו מחדש:
"נישול לשוני הוא עילה מספיקה לאלימות, כי הוא דומה לנישול אדם מהאני שלו. זעם עיוור, זעם חסר ישע הוא זעם שאין לו מילים, זעם המציף אותך בחושך. ואם אדם שרוי בלי מילים לאורך זמן, אם הוא חי באנטרופיה של עילגות, מצב זה כשלעצמו ייהפך בהכרח לתסכול מעורר זעם."
למקרא דברים אלה קשה להימנע מלהיזכר בדבריו של פרימו לוי אודות ההידברות, או חוסר היכולת להידבר, במחנה אושוויץ. לוי כמובן יוצא חוצץ נגד השוואת אי-ההידברות בעולם הרגיל לבין זה של המחנה, אולם משהו מדבריה של הופמן על האלימות הפנימית ומכאן החיצונית המתעוררת בשל חוסר היכולת להידבר, להבין, לפענח, דומה כמקביל:
"אנו חיינו את אי-התקשורת בקיצוניות יתר. אני מתייחס בדברי בעיקר למגורשים האיטלקים, היוגוסלבווים והיוונים [...] אם היו כאלה שהיססו (והכל היססו, כי לא הבינו ונבעתו) היו מגיעות המכות; ברור היה שזו גירסה אחרת לאותה לשון דיבור: נמצא שההסתייעות במילה לשם העברת מחשבה, ההסתייעות במנגנון ההכרחי והמספק הזה כדי שיהיה האדם כאדם, נמצא איפוא שאין בה שימוש. זה היה אות: כבר לא היינו בני אדם לגבי האחרים האלה."
ואילו הופמן ממשיכה ושואלת את השאלה המעניינת: "אם כל טיפול הוא טיפול בדיבור, כי אז אולי כל נוירוזה אינה אלא אי-נוחות מילולית."
מרתק למצוא כי ספרה האוטוביוגרפי של מה שמוגדר היום כילדה ניצולה – Child Survivor, כמעט ואינו מזכיר את השואה, את העובדה שאמה נשאה אותה ברחמה כאשר התחבאה יחד עם אביה באוקראינה. קרע הגלות כמו מאפיל על הכל. התנסות קשה ועצומה אחת המכסה את זו שבאה לפניה. השואה מופיע בפרגמנטים בספר, נוכחתה פרגמנטרית.
בחלקו הראשון של הספר מוזכרת השואה דרך התוודעות לאשה שמטפלת בה בילדותה ובאמצעות שיחה קצרה עם הוריה:
"הורי פגשו את צ'וצ'ה ברוניה בבית שהסתתרו בו בשנה האחרונה של המלחמה, לאחר שכמה אוקראינים גילו את הבונקר שלהם ביער. [...] שנה תמימה היו הורי כלואים בעליית הגג של האיש הזה והעבירו שם את רוב זמנם בישיבה על חבילת חציר – רועדים מקור, מלאים כינים, לעתים תכופות רעבים. [...] וכאן, בבית הזה, הכירו הורי את צ'וצ'ה ברוניה. היא נראתה כמשרתת ועבדה למטה בקומה התחתונה אצל האיכר העשיר יחסית; אבל יום אחד גילתה להורי את הסוד הטמא – שגם היא יהודייה. [...] מכאן ואילך, בכל פעם שיכלה היתה מביאה להורי תוספת של לחם או מרק."
הוריה לא הרבו לדבר על השואה. אביה הדחיק, אמה ביקשה שתזכור, אך ככל הנראה כיבדה את רצונו של אביה:
"אבי כמעט אינו מזכיר את המלחמה; בעיניו, כבוד פירושו שתיקה, לפעמים יותר מדי שתיקה. [...] האם אצליח אי-פעם להבין עד תום מה עבר על הורי? ילידת המלחמה אני; זה מוצאי האמיתי. אבל כמו כל מוצאינו, איני מסוגלת לתופשו. ואולי לעולם איננו יודעים מאין באנו; במובן-מה כולנו נוצרנו יש מאין."
מעניין לראות, שבניגוד להמשך הספר בו השואה כמעט נעדרת, במקום זה, בעמודיו הראשונים, מדברת הופמן על כך שמוצאה האמיתי, מהותה, הנה מעצם היותה ילדת מלחמה, ילדת שואה. אך הנושא אינו מפותח בספר. הוא נותר חסוי בצידה של טראומת הגלות ולהופמן יקחו חמש-עשרה שנים עד שתעסוק בנושא בהרחבה. בניגוד לאביה שרואה כבוד בשתיקה אמה רואה דווקא בזיכרון אות של כבוד:
"אמי רוצה שאדע מה קרה, ואני שומרת בזיכרוני כל פרט מהפרטים שהיא מספרת לי כמו חרוזים שחורים. לזכור זה עניין של כבוד, כמו להצהיר על יהדותך. אבל איני מבינה את מה שאני זוכרת. בשביל לכפר על מה שקרה, עלי לחיות את הכול מחדש יחד אתה, ואני מנסה. לא, לא ממש. איני יכולה להתקרב אל הכאב הזה כפי שראוי היה שאתקרב אליו. אבל גם להרפות ממנו איני יכולה. בגיל הרבה יותר מבוגר אשתדל להתרחק אף יותר."
דומה שבחלקו האחרון של הספר, כאשר עול הגלות משתחרר מעט, הופמן כבר כמעט בבית, היא מסוגלת לחרוג מגבולות כאבה האישי ולשאול את עצמה אודות כאב מורשתם, זהותם, של הילדים שנולדו מיד לאחר השואה להורים ניצולים. הופמן מדברת על קשיי הזהות וקשיי פיתוח ה"אני" התקין של ילדים אלה. ילדים שסיפור החיים של הוריהם היה טראומטי כל-כך, עצום ומקיף, עד שלהם לא נותר מקום. האפלה זו יצרה מעין מיסוך כפול על חייהם – לילדים אלה לא נותר מקום בתוך הצפיפות הנוראה של השואה, לא לעצמם ולא להוריהם. במסגרת חונקת זו גם מצוקותיהם של הבנים והבנות נעדרת או למצער זוכה להתעלמות, מודעת או שאינה מודעת. הוריהם, אשר יצאו בחיים, רצו להעניק להם עולם חדש וטוב לאור השואה, עולם שיהיה טוב רק מעצם העובדה שלא תהיה בו שואה. אולם הופמן מתייחסת בעדינות, בדרכה האינטליגנטית, לכך, שישנן התמודדויות וטראומות אחרות שאינן שואה וגם עמן צריך היה להתמודד, אך הן התגמדו לאורה. חוסר היכולת ליצור נפרדות מההורים שהנה אחד הבסיסים ליצירת "אני" תקין ובריא הנה אחת הבעיות של בני ובנות הדור השני לשואה, והופמן מבכה עליה בכאב:
"אבל לפעמים אני חושבת עליו ועל זופיה ועלי, ועל אחרים כמונו שאני מכירה, כחלק מאותו סיפור – סיפורם של ילדי המלחמה, שלא יכלו להבין די הצורך את פשר העולמות השונים שגדלו בהם, ולא ידעו לפי אילו קווים מנחים לפעול. לפעמים אני חושבת שכילדים, סיפורי הורינו העיבו עלינו כליל, ולא נותרה בנו די אהדה לעצמנו, לשאלות הרציניות של חיינו שלנו, ולכן מלכתחילה לא יכולנו לממש בחיינו את משאלת לבם – המדהימה בעוצמתה – לברוא חיים חדשים ולהעניק לנו עולם חדש. והיה לנו קשה ללמוד שגם בעולם חדש זה, אדם צריך ללמוד שוב ושוב, כל פעם מההתחלה, איך בכל-זאת ממשיכים הלאה."
לקראת סוף הספר שבה הופמן ונדרשת לנקודה זו בצטטה סופר ניצול שואה. היא אינה מסכימה עמו:
"סופר בן דורם של הורי, שהוא עצמו היה במחנה ריכוז, אמר לי פעם שהשואה היא אמת המידה שלפיה עלינו לשפוט את העולם. אבל אני סבורה שמשימתו הפרדוקסלית של הדור שלי, הלכוד בתוך הסיפור הנורא הזה, היא להסתגל לעולם הרגיל דווקא, לעולם שאנו חיים בו הלכה למעשה, להכיר במציאות הנתונה לנו."
בסיומו של הספר, שלושים ושישה עמודים לפני סיומו, כאשר הופמן מגיעה לבקר את הוריה לאחר שכבר ביססה לעצמה חיים חדשים ובטוחים יחסית, עולה השואה פעם נוספת. הנושא עולה לאור כתבה בעיתון העוסקת בשאלת גירוש יהודי שהיה קאפו בשואה מארצות-הברית. אמה מספרת להופמן, לראשונה, שהיה זה יהודי שהסגיר את דודתה ואחייניתה הקטנה:
"'את יודעת,' היא מוסיפה, 'שאחד מהם הסגיר את אחותו של אביך.' לא, אני מנענעת בראשי, לא ידעתי. ולא ברור לי איך אנחנו יכולים לדבר על הדברים האלה בטונים רגילים כל-כך בחדר המואר הזה. 'כן', ממשיכה אמי, 'הוא הביא את הגרמנים למקום שהיא התחבאה שם עם הילדה הקטנה שלה. היהודים ידעו על מקומות המסתור, כמובן. אחיו של אביך התחבא שם איתה, והוא היה בצד השני של הקיר. הוא שמע את היהודי אומר לגרמני, 'נכון שאני עובד יפה בשבילך?' 'אחותו של אביך ניצלה בפעם ההיא', מוסיפה אמי, 'כי היא הבטיחה לשלם להם. אבל כשהיא חזרה עם הזהב, הילדה כבר היתה מתה, כמובן.'"
הופמן מעידה על עצמה שהיא עדיין, אינה מסוגלת להתמודד עם הידיעה והמחשבה על-כך.
דומה שקוראים רבים שאלו בינם לבין עצמם כיצד ייתכן שהשואה נעדרת באופן בולט כל-כך מספר אוטוביוגרפי של מה שמוגדר היום כילדה ניצולה ובעיקר כבתם של ניצולים שנולדה בפולין מיד לאחר המלחמה. אחרים בוודאי אמרו לעצמם שמדובר בהדחקה עמוקה מאוד. אלה ואלה מצאו את התשובה לשאלה בספרה החמישי של הופמן, שיצא לאור בשנת 2004: After Such Knowledge: Memory, History and the Legacy of the Holocaust.
בראיון שנתנה לעיתונאי רוברט בירנבאום בשנת 2005, בעיתון הספרותי המקוון, Identitytheory, נשאלה הופמן על נושא זה. בירנבאום שאל אותה לגבי ספרה After Such Knowledge והאם הוא יכול היה להיכתב לפני הספרים שכתבה לפניו. הופמן ענתה:
"ככל הנראה לא. איני חושבת שזה קתרזיס. אבל אני חושבת שזה נתן לי תחושה של סגירה. אתה צודק לחלוטין, יש תחושה של סיום. בוודאי שלא יכולתי לכתוב זאת לפני זרה בין המילים. ואחת הסיבות שלא יכולתי לכתוב את זה היא מאחר שהבעיה של היות ילד מהגר כיסתה את ההתנסות של היותי בת של ניצולים. זו היתה בעיה של חזית בעייתית שכיסתה על הכל ולקח לי זמן רב להגיע לבעיות המוקדמות יותר. אז הנה זה. בנוסף לכך, לא יכולתי לכתוב את הספר כאשר הורי היו עדיין בחיים, אני לא חושבת." identitytheory.com-eva-hoffman
