עבר גרמני - זיכרון ישראלי
משה צימרמן
עם עובד, האוניברסיטה העברית בירושלים, המרכז להיסטוריה גרמנית ע"ש ר' קבנר
תל-אביב, 2002
322 עמודים
פרופ' משה צימרמן, מן הבולטים בהיסטוריונים הישראלים העוסקים בגרמניה ובסימביוזה היהודית-גרמנית לדורותיה, מתמודד בספר זה עם שנת המפנה, 1989, שנת איחודן של שתי הגרמניות.
זהו תאריך משמעותי לא רק בתולדותיה של גרמניה אלא גם אתגר להיסטוריונים, המנסים להתמודד עם שאלות המפתח בקורותיה של גרמניה. שנת 1989 הייתה שנה מביכה להיסטוריונים רבים המתמחים בחקר גרמניה, שכן הללו גילו קוצר ראות מדהים כשכשלו לחזות את התמוטטותה המהירה של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (מזרח-גרמניה) והתמוטטות הגוש הקומוניסטי כולו. כישלון זה הוביל לחוסר נחת ולאובדן הביטחון העצמי של אותם היסטוריונים, שכן אם ההיסטוריה של הרפובליקות הגרמניות לאחר 1945, של המלחמה הקרה ושל הדיקטטורה של מזרח-גרמניה התפרשה בצורה שגויה, הרי שיש לחשוד שגם ההסבר ההיסטורי שסופק על הרייך הגרמני השני, הקיסרי, דברי ימי הרפובליקה הראשונה ובעיקר על תקופת השלטון הנאצי - לקוי מיסודו. צימרמן מודה, שגם עבורו באופן אישי, הייתה שנת 1989 שנת מבחן כהיסטוריון, שכן האפשרות שגרמניה תתאחד מחדש לא נצפתה על-ידו מראש. צימרמן אינו נרתע מלצרף לכרך מאמרים שכתב לפני שנת המפנה, כדי להציג את עמדתו מהתקופה שלפני האיחוד. כמו לרבים מעמיתיו, נראה היה לצימרמן כי ההבדלים היסודיים בין שתי הגרמניות דיים כדי להנציח את החלוקה בין המדינות לעתיד הנראה לעין, ומצד שני, אימרתו של הפוליטיקאי המערב-גרמני אגון באר על "שינוי באמצעות התקרבות בין שתי המדינות" נתקבלה כפשרה שתיישב את המתח בין ההתחייבות ההצהרתית לאיחוד גרמניה ובין מציאות החלוקה בפועל. והנה התברר, שבגלל השיטה הכלכלית הכושלת של ברית-המועצות וגרמניה המזרחית, שנועדה לקריסה ולא לריפוי או התאוששות, ומבנה אישיותו של גורבאצ'וב, נסללה הדרך להתקרבות עד כדי איחוד בין הגרמניות. יחד עם ההפתעה האדירה שבחיזוי ההתפתחויות, מגיע צימרמן למסקנה, שאי-צפייתה של ההתמוטטות אין בה כדי למוטט בהכרח את האבחנות שנעשו לגבי ההיסטוריה הגרמנית, הן זו שקדמה ל-1945 והן זו שלאחריה. לדעתו יש לראות את מה שקרה כאתגר מיוחד לחוקרי גרמניה, ברית-המועצות והמלחמה הקרה. בנוסף לשנת המפנה 1989, מתמודד צימרמן עם שתי שנות מפנה דרמטיות אחרות בתולדות גרמניה והעולם, 1933 ו-1945, ובתוך מכלול זה הוא מתמודד עם סוגיות הקשורות במישרין ובעקיפין לנושא סקירתנו זו: טיבה של הלאומיות הגרמנית; מקומם של הנאציזם והטוטליטריות בהיסטוריה הגרמנית; מידת החידוש וההמשכיות ברפובליקות שקמו לאחר התמוטטותו של הרייך השלישי; דפוסי הזכירה והגורמים המעצבים את הזכירה והזיכרון; זיכרון השואה; מיקומו של הנאציזם והגדרת המושג "גרמני" במושגיו ההיסטוריים; דרך הזכירה המיוחדת הישראלית; הדיאלוג שבין ישראל וההיסטוריוגרפיה העולמית; הפרספקטיבה הישראלית של ההיסטוריה הגרמנית ומהותה; יצירת הזהות הקולקטיבית והשואה כמכשיר פוטנציאלי של הכוונה חברתית ופוליטית. לעניין זה מומלצים שני המאמרים הכלולים בחלקו השני של הספר: פולמוסי היסטוריונים: הניסיון הגרמני וההתנסות הישראלית והזיקית והפניקס: גרמניה בעיני ישראל. זהו ספר איכותי, מעורר מחשבה ומקורי בהשקפותיו וניתוחיו.
________________________________________
לקריאה נוספת נמליץ על ספרים אלה:
- תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, כתר, ירושלים 1991.
- נעימה ברזל, "התביעה ביישוב להענשתה של גרמניה 1944 - 1947 ", בתוך: קתדרה לתולדות ארץ-ישראל ויישובה, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים תשרי תשנ"ה, חוברת 73, עמודים 158-180.
- נעימה ברזל, "הכבוד, השנאה והזיכרון בדיונים בשאלת הפיצויים והשילומים מגרמניה בשנות החמישים", בתוך: יד ושם - קובץ מחקרים, כ"ד, יד ושם, ירושלים תשנ"ה, עמודים 203 - 225.
- ישעיהו ילינק, "מזרח-גרמניה, השילומים ומדינת ישראל 1949 - 1952", בתוך: גשר: כתב-עת לעניינים יהודיים, הוצאת הקונגרס היהודי העולמי, ירושלים, סתיו-חורף תשנ"ד, שנה 39, חוברת 127-128, עמודים 80-92.
- שלמה שפיר: יד מושטת. הסוציאל-דמוקרטים הגרמנים ויחסם ליהודים ולישראל 1945 - 1967, זמורה ביתן, תל-אביב, 1986.
- פליקס אליעזר שנער: בעול כורח ורגשות. יחסי ישראל-גרמניה 1951 - 1966, שוקן, ירושלים ותל-אביב 1967.
- שלמה שפיר, "גולדמן ואדנאואר", בתוך: גשר: כתב-עת לעניינים יהודיים, הוצאת הקונגרס היהודי העולמי, ירושלים, קיץ תשנ"ד, שנה 40, חוברת 129, עמודים 59-83.
- יחיעם וייץ, "הדרך לוואסנר: כיצד אושרה ההחלטה על משא ומתן ישיר בין ישראל לגרמניה", בתוך: יד ושם - קובץ מחקרים, כ"ח, יד ושם, ירושלים תש"ס, עמודים 247-275.
