גיטו וילנה - אברהם סוצקבר

"עם טלאי עלי בגד בלוי וקרוע,
גרשנו לגטו, המון עם ינוע.
בתים מביטים בעינם הנבהלת,
דומם, במאבן, הגזרה מתקבלת."1

• 1. תרגום שמשון מלצר, בתוך: אברהם סוצקבר, "המורה מירה", כינוס דומיות, כרמל ועם עובד, תל אביב 2005 ,ע"מ 122-124.

ב-24 ביוני 1941, יומיים לאחר פלישת הגרמנים לשטחי ברית המועצות, נכבשה העיר וילנה על-ידי הנאצים. באותה עת, התגוררו בעיר כ-57,000 יהודים שהיוו כ-30% מאוכלוסייתה. ב-13 ביולי 1944 שוחררה וילנה. לאחר השחרור התקבצו בעיר כמה מאות ניצולים. מתוך כ-57,000 יהודי וילנה שהיו בשלטון הנאצים ניצלו כ-3,000-2,000, שליש מהם ביערות והאחרים במחנות באסטוניה ובגרמניה וכן במחבואים ובאמצעות ניירות "אריים".

לפני המלחמה נודעה וילנה כמרכז מגוון וייחודי של תרבות וחיים יהודיים. במאה ה-18 פעל בה הרב אליהו בן שלמה זלמן, הידוע יותר בתור הגאון מוילנה. במאה ה-19 לא פסחה תרבות ההשכלה על וילנה ובעיר פעלו עיתונים ובתי דפוס יהודיים ופריחה חברתית-תרבותית זו העניקה לעיר את כינויה "ירושלים דליטא". במאה ה-20 הפכה וילנה למרכז של זרמים פוליטיים ואידיאולוגים יהודיים. בה נוסדה מפלגת הבּוּנד,2 חוגים של "חובבי ציון", "מזרחי" ועוד. ב-1925 נוסד בעיר סניף "ײִװאָ",3 המכון המדעי היהודי.

• 2. בונד – ײִדישער ארבעטער בונד אין רוסלאנד ליטע און פוילן, ברית עובדים יהודים ברוסיה, ליטא ופולין. מפלגת פועלים יהודית סוציאליסטית. נוסדה בספטמבר-אוקטובר 1897 בוילנה. בתחילה ראתה הבונד את תפקידה בעידוד ויצירת תודעה פועלית בקרב הפרולטריון היהודי ובהשתלבות במאבק הסוציאליסטי. הבונד דחתה את הציונות, את התרבות ואת השפה העברית וחרטה על דגלה את היידיש – השפה הלאומית היהודית במזרח אירופה. המפלגה תמכה בהקמת אוטונומיה יהודית תרבותית ששפתה תהיה יידיש. למפלגה היו גם תנועות נוער פעילות. לאחר מותו של המרשל פילסודסקי, מנהיג פולין, המפלגה נאבקה באנטישמיות שהתעוררה בפולין, בין היתר באמצעים צבאיים. גם לאחר פרוץ המלחמה והקמת הגטאות, הבונד היתה פעילה בחיים הפוליטיים בתוך הגטאות ולבסוף בהתנגדות החמושה, ובה במרד גטו ורשה.
• 3. ײִװאָ- ײִדישער וויסנשאַפֿטלעכער אינסטיטוט – מכון מחקר יהודי. נוסד ב-1925 בוילנה כמכון מדעי לחקר היידיש. המכון עוסק במחקר תרבות יהדות אשכנז וכיום גם בהשפעתה על יהדות ארה"ב. המכון הועבר לניו-יורק ב1940. בתקופת המלחמה, על פי זכרונות סוצקבר, שימש בנין המכון בוילנה כמרכז של מבצע רוזנברג – המבצע הנאצי לאיסוף חומרים ותיעוד יהודי לצורכי מחקר נאצי והקמת תערוכות אנטישמיות.

ביולי 1940, הפכה ליטא לרפובליקה סובייטית. בשנת שלטונם בעיר, דיכאו השלטונות הסובייטיים את הפעילות היהודית הערה בעיר ואסרו על קיומם ופעילותם של מוסדות וארגונים יהודיים. היתה זו פגיעה קשה ברקמת החיים היהודיים בוילנה ותשתיות הקיום היהודי בעיר ניזוקו.

ב-22 ביולי, פלשה גרמניה הנאצית לשטחי ברית המועצות במסגרת, מה שכונה מבצע ברברוסה. בשונה מהגטאות שהוקמו בשטחי הגנרל גוברנמן, הממשל הכללי הגרמני בפולין, כיבוש שטחי ברית המועצות היה מלווה במסע רצח שהיה חלק מהכיבוש עצמו. על כן, לעיתים קרובות אף קדם הרצח להקמת הגטאות בשטחי ברית המועצות.

סיפורו של אברהם סוצקבר

אברהם סוצקבר נולד בסמרגון (SMARGON), ביילרוסיה בשנת 1913. במלחמת העולם הראשונה עברה המשפחה לסיביר, אותה עזבו בשנת 1922 והתיישבו בוילנה, אז תחת שלטון פולין. סוצקבר התחנך בחדר ואחר כך בגימנסיה ובגיל 17 הצטרף לתנועת הצופים היידישיסטית "בין". בגיל 14 החל לכתוב שירים ובשנת 1934, בהיותו בן 21, פרסם את שירו הראשון בכתב עת ספרותי. בין השנים 1934-1941 הוא גיבש את סגנונו השירי הייחודי ביידיש. מסוף יוני עד ה-12 בספטמבר 1941 חי סוצקבר תחת שלטון הכיבוש הנאצי בוילנה ובגטו לאחר הקמתו. הוא חי בגטו עד ספטמבר 1943, אז יצא עם אשתו וחברו שמרקה קצ'רגינסקי את הגטו אל יערות נארוץ' במטרה להצטרף ליחידות פרטיזנים. תחת שלטון הגרמנים כתב סוצקבר יותר מ-80 שירים ופואמות. שיריו מתקופה זו עוסקים בחיי היום יום בגטו, חלקם נכתבו לרגל אירועי התרבות בו.

כותרת הרשימה "דמעה היא בולעת, והיא מספרת" מושאלת משירו של סוצקבר לזכרה של המורה מירה ברנשטין ומבטאת את הסתירה הטרגית שבחיי הגטו, חיים בצל המוות. ברנשטין ממשיכה לתפקד כדמות מחנכת, מבוגרת אחראית, אף על פי שרבים מילדיה כבר יתומים והם עצמם מגורשים ונרצחים באקציות התכופות. המורה מירה נרצחה לבסוף באחת האקציות.

בשירו "המורה מירה" מה-10. במאי 1943, הוא מתאר את דמותה החמה המגוננת ואת מסירותה לילדים:

"בינות לכל אלה – גם מירה. מורה היא.
ילדה לה בזרוע – כספר־תורה היא.
וילד מחזיק בה. סביב לה כלבד
עדת תלמידיה יחדו מהלכת".4

דמותה של המורה מירה ליוותה את סוצקבר גם לאחר המלחמה, וכשהפך לאב, קרא לבתו, מירה. בין פעילויותיו הרבות בגטו, סוצקובר לקח חלק בבחירת חומרים להצגות באחד מהתיאטראות שפעלו בגטו. בזיכרונותיו הוא מתאר את מקומה הייחודי של התרבות והאמנות בגטו וילנה.

כמו כן, הוא הועסק בעבודת כפייה של מיון כתבי יד, ספרים ויצירות אמנות במסגרת מבצע רוזנברג.5 במהלך עבודתו, הוא הבריח לגטו כתבים ויצירות אמנות על מנת להצילם מידי הגרמנים.

• 4. סוצקבר, "המורה מירה".
• 5. ראו הערה 3.

כפי שצויין, ב-12 בספטמבר 1943 ברח סוצקבר בחשאי מן הגטו והצטרף לחטיבת פרטיזנים. בתקופה זו הוא גבה עדויות על פשעי הנאצים, את חלקן שילב בזיכרונותיו. ב-12 במרס 1944הוברח למוסקווה מטעם הועד היהודי האנטי פשיסטי. סוצקבר העיד אחרי המלחמה במשפטי נירנברג מטעם התביעה הסובייטית. בספטמבר 1947 עלה ארצה והמשיך לכתוב שירים ופרוזה. מפעלו החשוב ביותר הוא כתב העת ביידיש לספרות ולתרבות "די גאָלדענע קייט" שהופיע משנת 1949 ועד שלהי שנות התשעים של המאה הקודמת.. סוצקבר המשיך לכתוב, לפרסם ולפעול למען תרבות היידיש, והיה אחד מעמודי התווך שלה בארץ. זאת גם בשנים שתרבות זו הוגבלה על ידי הממסד הארץ-ישראלי. את ספר זיכרונותיו "גיטו וילנה" פרסם סוצקבר ביידיש.

ספר זיכרונותיו של סוצקבר "גיטו וילנה"6 הוא כרוניקה מרתקת של חוויותיו של המשורר ותיאור סביבתו תחת השלטון הנאצי  בוילנה. כתיבתו של סוצקבר ייחודית וכוללת תיאורי דמויות ואפיזודות שונות מן החיים בגטו. הזיכרונות מתמקדים בחיי התרבות ובגורלם של אמנים בגטו, בחיי הילדים, בפעולות הברחה, מחתרת ופרטיזנקה. ערכו ואמינותו טמונים בפרסומו המוקדם (1947) ובצירוף עדויות נוספות שסוצקבר גבה עוד בהיותו בגטו ולאחר מכן כפרטיזן.

להלן מספר קטעים מתוך הספר, המאירים את הנושאים השונים העולים בזיכרונותיו של המשורר. קטעים אלה שימושיים גם בהקשר החינוכי, כיוון שהם מהווים עדות ייחודית למצוקות הקיום של יהודים במסגרת הכיבוש הגרמני ועם המעבר לגטו, אך הם גם מהווים עדות למעשי אומץ של קבוצות ויחידים, שהתעלו מעל המציאות הקשה.

ספר זכרונותיו מתאר את מכלול החיים בגטו וילנה ונוגע בסוגיות מגוונות. תיאוריו חודרים לתוך נבכי חייהן של הדמויות ונוגע במצוקות ובקשיים, אך גם בהתמודדותם של יחידים וקבוצות במסגרת הקיום המחניק של הגטו. קרבתו לחוגי התרבות והספרות מעניקה לתיאוריו זווית ראייה ייחודית ובמובן זה מדובר בכרוניקה של קהילה ותרבות בימיה האחרונים.

קטעים נבחרים מן הספר

עם כניסת הגרמנים לוילנה תיאר סוצקבר את אימת המנוסה ההמונית:

"נוהרים גם אנו – חבורת סופרים, חברים, קרובים. אני מפקיר את ביתי. מכל רכושי אני מספיק לקחת אתי רק את הדפים המודפסים כבר של הפואימה שלי "סיביריה". אשתי לוקחת את יומנה, שהיא כותבת מגיל עשר. אנחנו צועדים אל סובוץ', לכיוון מינסק. אנחנו פוגשים קבוצת יהודים. העגלות עמוסות כרים ונשים. [...] מדי רגע גדל הדוחק בכבישים. נוהרים מזרחה צעירים, קשישים ואף זקנים – נמלטים מפני המגפה, והמגפה דולקת ומשיגה... אווירונים גרמנים יורדים כארבה. הם רודפים אחרי אנשים יחידים. במרוצה מתפזרת קבוצתנו. אומרו ואשתו נעלמו בשעת הבהלה. ילדם קודח בזרועותי. רוצה אני להכנס לבית להשקות את הילד, אלא שכל הבתים ריקים. האכרים נתמלטו על נפשם."7

סוצקבר נדרש גם לגורלם הטרגי של הילדים בגטו:

"אין להשוות ילד בתוך הגיטו לילד שבזמנים כתיקונם. מי שטעם פעם טעם מַלינָה [מחבוא], שוב הוא מנוסה בחיים, שוב הוא אחראי יותר גם בשביל עצמו וגם לאחרים. ילד בגיטו, אם יש לו רק הורים או קרובים ההולכים בבוקר לעבודה, חייב לבשל בשבילם בבית צהריים, חייב לדאוג לכך, שמוראר [הקצין הנאצי], המבקר בבתים, לא ימצא את האוכל. ואם יתום הוא הילד – רבים עוד יותר תפקידיו: שומה עליו להיות חייט, סנדלר, נגר, אופה – ולמרות הכל ביקרו רוב הילדים בגיטו בבית הספר."8

• 6. אברהם סוצקבר, גיטו וילנה, הוצאת "שכוי", תל־אביב, תש"ז, מיידיש: נתן ליבנה.
• 7. שם, ע"מ 8.
• 8. שם, ע"מ 85-86.

בגטו ווילנה כבגטאות אחרים, פעלו ארגוני עזרה הדדית שסייעו לעניים ולרעבים: על מנת להתמודד עם הרעב והעוני שפשטו בגטו, הוקם ועד עזרה ציבורי "אשר בהנהלתו היו באי־כוח כל הזרמים בגיטו. אל ועד העזרה הציבורי לא היו באים לבקש, הוא נתן בעצמו. משנודע רק, כי מורה, סופר, שחקן או אשת עסקן שהוצא להורג, נמצאים במצב דחוק, היו מביאים אליהם הביתה כסף, לחם, בגדים או פתקי־ארוחות – חינם, במטבחים שנבנו זה עכשיו".9
 

על הספריה המפורסמת בגטו ועל האינפלציה המפתיעה בשיעור השאלת הספרים לאחר האקציה כתב:

"ב־1 באוקטובר הוציאו מגיטו וילנה כשלשת אלפים אנשים בערך – לטבח, ולמחרת, ב־2 באוקטובר, החליפו בספריה 390 ספר. ב־3 וב־4 באוקטובר נערכו השחיטות בגיטו ב' – ב־5 בו מוחלפים בספריה 421 ספר. בנובמבר פוחתת האוכלוסיה ב־40 אחוז וכמות הספרים הנקראים עולה כמעט בשליש. בשלהי נובמבר, 1942 הגיעה כמות הספרים המושאלים לקריאה בגטו, במשך כל הזמן, למאה אלף, לכבוד המאורע, ערכה הספריה שחרית חגיגית, בה חולקו פרסים של ספרים לקורא הראשון והאחרון."10

על הפרטיזנים ועל הפרשה הכאובה של מעצר מפקד ארגון הפרטיזנים בגטו וילנה בידי הגרמנים הוסיף:

"לוחמי גיטו וילנה עברו אל היער. ההתנגדות בגיטו נשמטה, במידה רבה, מידינו. לא כך תארנו לעצמנו, יהיו פני הקרב. הרעיון להגן על עשרים אלף האנשים בגיטו, מבלי שיהא קשור עם המטרה הכללית של השמדת הפולשים הגרמנים, הוכח כבלתי מוצדק. אין ספק, שעם אבדן המפקד וויטנברג, קיבל הארגון, מיסודו, מכה אנושה. כיום אנו מוכרחים להודות, כי החלטת המפלגה, שוויטנברג ימסור עצמו קרבן בעד עשרים האלף, היתה שגיאה."11

• 9. שם, ע"מ 79.
• 10. שם, ע"מ 94.
• 11. שם, ע"מ 171.

במהלך השהיה ביערות ובהיותו פרטיזן, גבה סוצקבר עדויות מניצולים ובורחים. בנימין וויינטרוב סיפר בפניו את זכרונותיו מהימים האחרונים במחנה קלוגה. התמונות שצולמו עם שחרור המחנה בידי הצבא האדום, הן חלק מהתצוגה הפותחת במוזאון ההיסטורי ביד ושם:

"ב־19 בספטמבר 1944 אירע במחנה קלוגה, הדבר האיום ביותר: בבקר סידרו אותנו בריגאדות בריגאדות, גברים לחוד ונשים לחוד. הודיעו לנו, כי מעבירים אותנו לגרמניה. יחד עם זה בחרו מאתנו שלש מאות גברים בריאים ותחת שמירה הובילום אל היער, לכרות עצים. את העצים – פיתה מנהל המחנה – אנו צריכים לקחת לגרמניה. בכדי לרומם את הרוחות, ציוו הגרמנים להכין בשביל כלנו, ארוחות וכן בשביל השלש מאות, אשר הובלו להביא עצים. בו בזמן הכניסו אלינו למחנה קבוצת שבויי־ מלחמה.

כאשר הובאו העצים בעגלות אל המחנה והגרמנים סדרום על הארץ בצורה ידועה, נישאו מהיער, שם הלכו שלש מאות הפועלים, קולות יריה. עדיין לא הבינונו דבר. בין כה וכה הוקפנו גרמנים, אשר מספרם גדל והלך. כל תנועה שלנו כבר נשמרה בתת־מקלעים מכוונים. אז קראו מאתנו שלשים איש, הובילו אותם אל טורי העצים המסודרים וציוו עליהם לשכב על הקורות עם הבטן למטה, כך שהראש יהא תלוי בקצה. כאשר נתמלאה הפקודה ירה גרמני באקדוח, בכל אחד ואחד - בראשו. כאשר גמרו עם השלשים – בחרו בשלשים אחרים, ציוו עליהם לשים על הירויים שכבת עצים חדשה ולשכב אחרי־כן בעצמם כראשונים, וכך סודרו ארבע מוקדות, בני שבע שכבות כל אחד. מי שניסה לברוח נורה במקום.

כאשר ראה הקהל, שחיכה את המתרחש, החלו להמלט לאשר נשאום רגליהם, אני ועוד עשרים הצלחנו להכנס לבנין ממול ולהתחבא בעליית הגג. גרמנים רדפו אחרינו, עשרות אנשים, אשר הצליחו להכנס רק לחדרים למטה, נורו שם בידי הס. ס.ים [כך במקור].

משך יממות אחדות שכבנו בלי לנשום. מבעד לסדקים חדר אלינו עשן וריח השרופים. כל הזמן היינו סבורים כי הבניין שלנו בוער."12

מן הקריאה עולה כי ספרו שנכתב כזיכרונות מיד עם תום המלחמה, נדמה כי מדובר ביומן שנכתב בזמן אמת. המבט הרטרוספקטיבי של הכותב באפיזודות קטנות במהלך הספר, מחזיר אותנו בכל פעם מחדש לשנת כתיבת הספר, 1947.

בראיון מן השנים האחרונות אמר סוצקבר:

"כתבתי הרבה על השואה" [...] "עד היום אני לא מאמין איך יכולתי לכתוב בזמן השואה. את השואה פירקתי באמצעות הכתיבה. עם הכישרון שלי - שברתי את השואה. הכתיבה היתה בשבילי הקיום, השירים הכי מאירים ובהירים שכתבתי היו באמצע החורבן".13

 

____________________________________

לקריאה נוספת:

• סוצקבר אברהם, שירים ופואימות, עם עובד, 1975.
• סוצקבר אברהם, לילה ראשון בגטו, עם עובד, 1981.
• סוצקבר אברהם, כינוס דומיות, אוסף משירתו של סוצקבר, שתורגמה בידי מתרגמים שונים, עם עובד 2005.
• ארד יצחק, וילנה היהודית במאבק ובכיליון, יד ושם, אוניברסיטת תל-אביב וספריית פועלים, 1976.

• 12. סוצקבר, ע"מ 179.
• 13. ראיון מעיתון הארץ.