ילדה
אלונה פרנקל
בהוצאת מפה
תל-אביב, 2004
280 עמודים
אם כבר נדמה היה, שמוצו כל סגנונות הכתיבה על השואה, בא ספרה המקסים של אלונה פרנקל, שזכה לא מכבר בפרס ספיר לספרות ובפרס על-שם בוכמן מטעם "יד ושם" ללמדנו, שעדיין יש מה לחדש בתחום ספרות השואה.
הספר "ילדה" מתאר פרקים שונים מילדותה של המחברת בפולין, ובין השאר הוא מצייר ילדות במסתור – פרק שרבים מאתנו שמעו על אודותיו, אך אינם יודעים בדיוק מה כרוך בתוכו, איזה קורבן נדרש כדי לעבור אותו בשלום ואיזה מחיר הוא גבה. לעיסוק בתקופת השואה עצמה נוספים בספר גם דיונים בתקופות אחרות, לפני השואה ואחריה, אך לא בסדר כרונולוגי כלשהו ותוך יצירת תערובת מרתקת וסוחפת. פרנקל מצליחה באמצעות עושר סגנוני מקורי להעביר לקורא את רובדי עולמה הרגשי והחושני כילדה יהודיה, הנאלצת להתמודד עם הכורח להתכחש למורשתה, למנהגיה, לתרבותה ולעברה כדי לשרוד.
פרנקל, המוכרת כסופרת ילדים ומאיירת מהשורה הראשונה, משחררת בספרה זה, המוגדר כ"ראשון למבוגרים", את מערבולת הרגשות והזיכרונות שהצטברו בה בימי השואה, מערכת אמוציונלית בה כלולים בין השאר תחושות נטישה, בדידות ובעיקר פחדים וחוסר ביטחון. בתוקף הנסיבות נמנעה ממנה ילדות שגרתית, קונבנציונלית, ולדבר זה היה מחיר כבד. התסכולים, הפחדים והכעסים שהודחקו משך עשרות בשנים, יוצאים סוף סוף לחופשי במעין קתרזיס נפלא, ולא לחינם משווה חבר השופטים של פרס ספיר את "ילדה" ליצירותיהם של סופרים כמו פרימו לוי, אידה פינק, תדיאוש בורובסקי ואהרון אפלפלד. טכניקת הסיפור היא כזו, שאי-אפשר שלא להיכנע לנרטיב ולצלול לתוך עולמה של המספרת, עולם הגדוש בדמויות, באפיזודות, באירועים, בדיאלוגים ובעיקר בגילוי לב ובחשיפה אישית ואינטימית גדולה, שהיא כה חיונית להכרת עולמה של הכותבת. הספר גדוש בכאב – בעיקר על חשך באהבה מצד הוריה ועל ילדותה שנעשקה, אך בה בעת הוא גדוש גם באירוניה דקה על דמויות שונות, שהילדה אילונה פוגשת במהלך ילדותה הנפתלת במקומות המסתור, בפולין שאחרי המלחמה ובארץ.
הכאב המריר ניכר בקטעים כמו זה:
"העננים, הסוס, החזירים, האווזים, פרחי החמניות, התירס שחרוזיו הצהובים מסודרים שורות שורות תואמות ומושלמות, ועטופים שיער פיות בצבע סלדין עדין, שיער מבריק כמו שהבריק הבד הצהוב של הליצן הבלתי-מושג אצל גברת הלה פישמן המפלצת, אחרי שכבר לא הייתה המלחמה בעולם. הגזר הכתום והמתוק שאפשר לשלוף מהערוגה, לנגב בשרוול ולכרסם, ולו בלורית פרועה, תחרה ירוקה. דברים מופלאים, מרהיבים ביופיים. כולם נגזלו ממני ביום שהניה סרמט זרקה אותי למחבוא של אמא שלי ואבא שלי. כך אמא שלי סיפרה, סיפרה וסיפרה: היא זרקה אותך בחזרה אלינו. הגטו כבר לא היה. זה היה מוות בטוח. היא זרקה אותך למוות בטוח. יוזק ויוזקובה לא רצו להחביא ילדה. היא לקחה אותך, וזרקה" (עמוד 151).
זיכרונות השואה דורשים לעיתים שנות הבשלה רבות מאוד כדי לפרוץ בעוצמה וברגישות כזו. כשהם מובעים ב"ילדה" הם כבר עברו את מסננת הזמן, את שלבי ההתבגרות של הילדה, שהיא בעצמה אם לילדים, ואליהם בעיקר מדברת הסופרת. לכן המילים פורצות בספונטניות בלתי-מרוסנת, חוצים סגנונות, חוקי תחביר וסדר זמנים, ונשמעים באוזני הקורא כאילו פרנקל ניצבת ממש לידו ומספרת לו – ולו בלבד – את סיפורה האישי. הקורא זקוק לשלב התרגלות למילים ולקצבן, לזרימת המשפטים ולאופי המבע, אך כששלב זה מאחוריו, הופכת הקריאה בספרה של אלונה פרנקל לחוויה רגשית וספרותית בלתי-רגילה.
שמות רבים היו לה לילדה גיבורת הסיפור בילדותה, ובהרבה מקומות מסתור מצאה את עצמה. בכולם נאלצה להחניק בתוכה רגשות ודמעות ולהדחיק כעסים ותסכולים. עתה, בחלוף עשרות שנים, פורץ הנחשול הרגשי המורכב הזה החוצה ומוצא ביטוי בין דפי אחד הספרים המעולים ביותר על השואה, שראו אור בעשור האחרון.
לסיום נביא ציטוט נוסף, אופייני לסגנונו הייחודי של "ילדה":
"אני זוכרת את האוצרות ששכנו בכיסים של אבא שלי כאשר ישבנו יחד במרבץ שלנו במחבוא: גומיות , פקקים, חתיכות של נייר כסף שמהן היה מעצב את הגביעים הגמדיים הקסומים, קרעי עיתון שקווי החזית מסומנים בהם בקו אדום, מסמר מעוקל וחלוד, בדל חבל שפגט, גליל קרטון קטן ששלושה חוטים היו מלופפים עליו לבן, שחור וחום – והמחט תקועה בהם בצורה מיוחדת... ומלך מלכי המלכים של כל האוצרות: אולר הפלאים, האולר האדום בעל עשרות הלהבים הנשלפים, ששימושם של כמה מהם לא נודע לעולם" (עמוד 170).
ספר קסום!
