מהי משמעותו של הקיום היהודי? האם יש לו עתיד? ומהי דמותו העתידית של אותו קיום? שאלות אלו עומדות במרכז יצירותיו של הסופר היהודי-אמריקני, יצחק בשביס זינגר. ברשימה זו נעקוב אחר התחבטותו של בשביס זינגר בסוגיות אלו ביצירתו "שונאים - סיפור אהבה", המספר את נפתולי חייו של ניצול שואה החי בארצות הברית. דרך הטיפול ביהודי שורד השואה מתחדדות שאלות קשות הנוגעות ליחס בין היהודי לעברו, לאלוהיו ולסביבתו היהודית והלא-יהודית.
יצחק בשביס זינגר נולד בראשית המאה בפולין. את הרומן הראשון שלו, "השטן בגוריי", פרסם בהמשכים בעיתון הוורשאי "גלובוס" בשנים 1932-1934. הוא היגר לארצות הברית בשנת 1935, בעקבות אחיו, ישראל יהושע זינגר. את הפרידה מפולין מולדתו חווה בשביס זינגר כפרידה מאדם קרוב שנאסף אל עמיו, כפי שהסביר בראיון לפיליפ רות':
כשאדם קרוב אליך נפטר, בשבועות הראשונים שלאחר מותו הוא רחוק ממך מאוד, ככל שאדם קרוב יכול להיות; רק עם השנים הוא הולך ומתקרב, ואז אתה כמעט יכול לחיות איתו. זה מה שקרה לי. פולין, החיים היהודיים בפולין, קרובים אלי יותר מכפי שהיו אז.
אנשי העט היהודים שבשביס זינגר פגש בארצות הברית פסקו שכתיבתו אינה רלוונטית ליהודים או לגויים. הוא שקל ברצינות לשוב לפולין, כפי שעשו לא מעט מהגרים שהיו סופרים ואינטלקטואלים מקרב המהגרים, אשר שבו למולדתם סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה. בשביס זינגר התקשה לכתוב בשנים הראשונות לשהותו בארצות הברית. הרומן הראשון, שפרסם בעיתון היידי "פארווערטס", נחשב בעיניו לכישלון, והוא לא ניסה לפרסם אותו כספר. בשנת 1943 פרסם כמה סיפורים קצרים, ובתוכם "חורבן קרשב", "שני מתים הולכים לרקוד" ו"זיידלוס האפיפיור", המסופרים כולם מנקודת המבט של מספר דֶמוני. בתקופת השמדת יהדות אירופה (בין הנספים היו גם אחיו משה ואימו בת-שבע, שעל שמה הוסיף לעצמו את הכינוי בשביס) בחר בשביס זינגר לתאר בסיפוריו השתלטותם של כוחות אי-רציונליים. ב-1944 ניחתה עליו מכה קשה: אחיו ישראל יהושוע, אשר בזכותו הצליח לפרסם ב"פארווערטס" נפטר מהתקף לב בגיל חמישים. זמן קצר לאחר מות אחיו החל לערוך את התחקיר לקראת כתיבת "משפחת מושקאט" - רומאן ריאליסטי רחב יריעה המתאר את השפעת המודרניזם ותנועת ההשכלה על משפחה יהודית במשך כמה דורות. פריצת הגטו היידישיסטי התחוללה כאשר "גימפל-תם" תורגם לאנגלית בידי סול בלו ופורסם ב- 1952 ב-Partisan Review.
בשנת 1978 זכה בשביס זינגר בפרס נובל לספרות.
הספר "שונאים, סיפור אהבה" הופיע תחילה בפרקים בהמשכים בעיתון היידי "פארווערטס" בשנת 1966. זהו הרומן הראשון שלו שמתרחש בארצות הברית. הספר עוקב אחר הרמאן ברודר, ניצול שואה שאיבד את משפחתו במלחמה. בתקופת המלחמה הרמאן הוסתר על ידי יאדוויגה, משרתת המשפחה הגויה, במתבן. הספר נפתח בחלום של הרמאן, בהיותו בביתו שבניו-יורק, ובו מעורבבים מקומות שונים מן הביוגרפיה של הרמאן ותקופות שונות בחייו, כולל מראות ממחנה הסגר גרמני הלקוחים מתוך הזיכרון הקולקטיבי היהודי ולא מניסיונו האישי. התקופה בה שהה הרמאן במתבן, במעין מצב עוברי, בו היה עטוף מפני העולם ותלוי לחלוטין בדמות נשית, יכולה היתה לשמש כהזדמנות ללידה מחדש של הגיבור. אולם, כפי שאנסה להראות, החוויה לא הביאה לשינוי מהותי באישיותו של הרמאן. בתום המלחמה, נשא לאישה מתוך תחושת חובה את יאדוויגה, והיגר עמה לארצות הברית. שם הוא פגש במאשה, ניצולה החיה עם אמה בנפרד מבעלה (אם כי היתה עדיין נשואה לו באופן רשמי), והחל לנהל עמה רומן. תמרה, האשה לה נישא הרמאן לפני המלחמה, אם שני ילדיו שחשב אותה למתה, מופיעה לפתע בחייו. כך מוצא עצמו הרמאן נשוי לשלוש נשים.
באמצעות סבך הדמויות והיחסים ביניהן, הסובבים סביב דמותו של הרמאן, תוהה בשביס זינגר, בין השאר, על עתידה של התרבות היהודית היידישיסטית. בשביס זינגר היה פסימי גם בנוגע ליכולתה של יהדות ארצות הברית לשמר את התרבות היהודית. דבר זה בא לידי ביטוי בספר בכך שהצאצא היחיד הבא לעולם ב"שונאים, סיפור אהבה" היא בתם של הרמאן ויאדוויגה הגויה. בספר קיימת רמיזה ספרותית לכך שהרמאן הוא מעין "מוהיקני אחרון", או אולי, סוג של "יהודי אחרון"; הרמאן ומאשה נוסעים לנפוש בסביבות אגם ג'ורג' שנמצא באיזור אדירונדק (Adirondack) - איזור המשמש כרקע לאחד מציוני הדרך החשובים בספרות האמריקנית, "המוהיקני האחרון" של ג'יימס פנימור קופר. הספר מתייחס לקרבות בין הבריטים לצרפתים ובין הבריטים לאינדיאנים ומתאר מצב בו מבין המוהיקנים נותר רק בן שבט אחד, אשר בנו נפל בקרב. יחידיותו של אותו מוהיקני מסמלת את השתלטות האדם הלבן על הטריטוריה ומחיקת השבטים שחיו באמריקה. וכך מתואר הרמאן כשהוא נמצא באותו אזור:
הוא טייל ברחוב לא ידוע, נעצר והציץ בחלונות-הראווה של חנויות לדברי-מזכרת: בובות אינדיאניות, סנדלים בעלי רצועות מוזהבות וסוליות-עץ, חרוזים בצבע העינבר, עגילים סיניים, צמידים מקסיקאנים. הוא הגיע אל אגם, שבו השתקפו שמי-נחושת. פליטים מגרמניה חלפו לידו – אנשים רחבי גרם ונשים כרסתניות. הם דיברו על בתים, על חנויות ועל שערי מניות. "הייתכן כי אלה הם אחי ואחיותי?" שאל הרמאן את עצמו. "מהו הדבר העושה אותם ליהודים? ומהי יהדותי?" כולם היו בעלי רצון אחד – להתבולל במהירות האפשרית ולהיגמל מן ההיגוי הזר. הרמאן לא נמנה עליהם ואף לא ראה עצמו כחלק מיהודי אמריקה, פולניה או רוסיה. כמוהו כאותה נמלה על השולחן, ניתק עצמו מן העדה.
הרמאן אמנם ניתק עצמו מן הכלל, אך הכלל אליו הוא מתיחס - יהודי אמריקה עצמם - מתואר כמנותק במידה רבה ממורשת אבותיו, והטקסט מעלה את התחושה כי שאיפתם לטשטוש זרותם תביא בסופו של דבר למחיקה מוחלטת של הזהות היהודית. אם הרמאן עצמו מסמל את ה"יהודי", הוא מייצג דמות שחיוניותה תלויה באיום חיצוני:
היו לו שתי נשים והוא עמד לשאת שלישית. אף על פי שחשש מפני תוצאות המעשה והשערוריות שתתעוררנה, צהל משהו בקרבו מרטט העמידה לנוכח שואה מתמדת. הוא תיכנן ואילתר גם יחד את מעשיו. "הלא-מודע", כפי שפון הארטמאן כינהו, מעולם אינו מטעה. דומה שדברי הרמאן יצאו מפיו כצליל הקיים בזכות עצמו, ורק מאוחר יותר היה יורד לעומקה של תחבולה שזמם ותיכנן. מאחורי סערת רגשות מטורפת זו, ניצב מהמר מנוסה המתגבר על סיכון יום-יומי.
כלומר, הרמאן אינו יכול לחיות אלא בסיטואציה המאיימת לכלותו, אשר לה הוא אחראי באופן בלתי מודע. רק כך הוא יכול לחוש חי, מכור לריגוש המתמיד. העובדה שהרמאן אינו מסוגל לזהות את עצמו עם שיטה תרבותית מסויימת מחד, והצורך שלו לחיות באי שקט מתמיד מאידך, מביאים אותו להתנהגות הנוגדת כל סטנדרט חברתי:
כיצד יוכל להסביר את כל מעשיו? הרמאן חטא ליהדות, לחוקה האמריקנית ולמוסר. הוא הונה לא רק את הרב אלא גם את מאשה; אולם הוא לא היה מסוגל לנהוג אחרת. טוהר ליבה של יאדוויגה שעממו; כאשר דיבר אליה דימה כי מדבר הוא אל עצמו. מאשה היתה כה מסובכת, עקשנית ועצבנית, שאף עימה לא הצליח לדבר אמת. הוא שכנעה כי יאדוויגה פריג'ידית, והבטיח כי לכשתקבל מאשה גט מבעלה, ליאון טורטשינר, ישחרר הוא את עצמו מיאדוויגה.
אשה כיאדוויגה, אשר ניחנה בתמימות, הגינות ויושר, מטילה על הרמאן שיממון. כל קשר אנושי מחייב אותו הוא מנהל , מלווה בערימת שקרים. הדמות היחידה בספר שאיתה מדבר הרמאן בכנות היא תמרה. אולם תמרה מבחינתו איננה אדם חי:
הרמאן ראה בשובה של תמרה מעין סמל לאמונתו המיסטית. כל אימת שהיה עימה נתנסה בנס של תחיית-המתים. לפעמים, כשדברה אליו, חש כאילו הוא שרוי בסיאנס, שבו רוחה נתגלמה בחומר. הוא אפילו השתעשע בהרהורים, שתמרה איננה בין החיים עוד אלא היא רוח שחזרה אליו.
מאחר שתמרה והרמאן כבר קיימו דפוס דומה של מערכת יחסים לפני המלחמה, הרי לאחריה תמרה המנוסה מפוכחת דיה כדי לא לצפות לדבר מבעלה. היא מצידה אינה מציבה לו דרישות, ולו אין עניין לשקר לה. הרמאן משקר כאשר האפשרות של גילוי השקר עלולה להביא להתמוטטות עולמו, כפי שהוא תופס אותו. המציאות אותה הוא בונה עבורו ועבור בנות זוגו מתבססת על תעתועים. הוא בז לדת ולפילוסופיה הנתפסות על ידו כניסיונות שווא להעניק משמעות לחיים. אך לפי הגיון זה, הוא גם בז לעצמו, שהרי הוא אחראי למערכת של שקרים המספקת צידוק לפעולותיו בכל רגע נתון. התאמת הסביבה לתיאור המומצא של המציאות, היא היא משמעות החיים בעבורו. האפשרות המאיימת, כי שקריותו של אותו תיאור מומצא תתגלה, מעניקה לו תחושת חיות. בעיני הרמאן ותמרה עצמה, נתפסת תמרה כגורם חיצוני לחיים ולכן הרמאן לא רואה בה סכנה של ממש.
תחושת הסכנה המתמדת היא שמושכת אותו אל מאשה - הידיעה כי אהבתה של מאשה אליו אינה טוטלית, וכי הוא אינו ראשון בסדר העדיפויות שלה.
הרמאן חש בטחון כשנמצא עם יאדוויגה, וחוסר בטחון גמור עם מאשה... הרמאן ידע שגברים מחזרים אחריה. לפעמים ראה אותם בקפטריה, כשהם מנסים לקשור איתה שיחה, שואלים לכתובתה, למספר הטלפון שלה, ומשאירים לה כרטיסי-ביקור. עובדי הקפטריה, החל מבעל המסעדה וכלה במדיח-הכלים הפורטוריקאני, סקרו את גזרתה בתאווה גלוייה. אפילו הנשים העריכו את יופייה, צווארה הארוך, מותניה הצרים, רגליה החטובות וגון עורה הבהיר. אילו כוחות גלומים בו בהרמאן שמושכים אותה אליו? כמה זמן יימשך הדבר? פעמים רבות החל מכין את עצמו ליום שבו מאשה תיטוש אותו.
תסבוכת השקרים בה נמצא הרמאן היא שילוב של ביוגרפיית השואה שלו ושל דפוסי התנהגותו שלא עברו שינוי משמעותי בשל המלחמה. בתמרה בגד עוד בטרם המלחמה. כפי שערב המלחמה היה נשוי לאשה שראה כ"התגלמות ההמוניות. תמיד העריצה איזה מנהיג, מהופנטת מסיסמאות, ולא היתה לה מעולם דעה מקורית משלה". לאחר המלחמה הוא נישא ליאדוויגה, אשה שלא העריך, אך חש מחויב לה משום שהצילה את חייו. כדי לשמר זוגיות אשר בסיסה אמנם בלתי יציב בעליל, מצד אחד, וכדי להמשיך ולְחַיות את תחושת הסכנה, מצד אחר, הוא בונה סביבו וסביב בנות זוגו חומות רעועות של שקרים. גם תמרה אשתו הראשונה, אשר הצליחה לשרוד, חיה בתחושה שחייה תלויים על בלימה: "אינני ישנה אלא שוקעת אל תוך תהום. אני נופלת ונופלת ולעולם איני מגיעה לתחתית. אני נשארת תלוייה".
גם אם המלחמה והזמן שעבר מחקו לחלוטין את העולם ממנו בא הרמאן, עדיין יש לו ממשות, ואולי אף יותר מהעולם בו הוא חי בהווה. העוצמה בה הוא יכול לחוש את העולם שהותיר מאחור מוסיפה ממד נוסף לדיאלוג המתמשך בין קיים ל-לא קיים, בין האמיתי לשקרי, ובין המציאותי לדמיוני. בליל חורף מושלג, ביושבו בביתו -
העבר חי וקיים! אמר הרמאן לעצמו. אמנם הזמן אינו אלא אופן חשיבה, כפי שטען שפינוזה, צורה של ההסתכלות החושנית, כדעתו של קאנט – אך עדיין אין בכל אלה כדי להכחיש את העובדה שבציבקב בחורף הוסק התנור בעצי הסקה; אוביו זכרונו לברכה, למד גמרא ותוספות שעה שאימו בישלה תבשיל-בשר עם דייסת-גריסים, שעועית, תפוחי-אדמה ופטריות יבשות. הרמאן יכול היה לחוש את טעם הדייסה, להאזין למלמולי אביו בשעת קריאתו, לקול אימו הפונה אל יאדוויגה במטבח, לצלצוליהם של פעמוני המזחלות הגוררות בולי-עץ שאיכר הביאם מהיער.
בדומה לסופר שיצר את דמותו, חש הרמאן קרבה אל החיים בפולין דווקא ממרחק. זכרונות חושניים מן העבר חזקים יותר וחיוניים יותר מן המציאות. המשך קיומה של העיירה נמצא במוחו ובליבו של הרמאן, ויותר מזה בספריו של בשביס. בסופו של הסיפור אין יודעים מה עולה בגורלו של הרמאן, שנעלם ולא נמצא על אף מאמצי החיפוש של תמרה אשתו הראשונה וכמיהתה הנצחית אליו, הוא נותר בתהום הנשיה. השאלה מהו החותם שהותיר נותרת פתוחה, וכך גם משמעות היעלמותו של הרמאן. מותה של מאשה ממוטט את המערכת שהרמאן בנה לעצמו ותמרה היא שעומדת לתפוס את העמדה החזקה במשולש החדש שנוצר. נוכחותה של תמרה מאיימת לטהר את עולמו של הרמאן משקרים ומפקיעה ממנו את הצידוק לקיומו. כמו כן, הריגוש שבאפשרות כי מאשה תעדיף אחר על פניו מתפוגג גם כן. וכך, עם תמרה ויאדוויגה, וללא מאשה, נותר הרמאן גולֶה בעולמו שלו, ולכן אינו יכול עוד לקחת חלק בעולם זה.
