לודז': אחרון הגיטאות בפולין
מיכל אונגר
יד ושם
ירושלים, תשס"ה, 2005
600 עמודים
מחקרה של ד"ר מיכל אונגר על גטו לודז' הוא המקיף והשלם ביותר מכל מבחר הפרסומים על גטו לודז', שראו אור, והעובדה שהוא רואה אור רק עתה מקנה לו יתרון רב: סוגיות רבות, הקשורות בתולדותיו של גטו לודז', חלקן רגישות ומעוררות מחלוקת, דורשות פרספקטיווה ומרחב זמן, כדי להשקיף על האירועים באורם הריאלי. בספרה אכן בוחנת אונגר סוגיות רגישות כאלה בראייה מעמיקה ומנסה לאזן את התמונה או להציגה בגווניה האותנטיים. בהתבססה על שפע מקורות, עדויות ומסמכים מסוגים שונים משרטטת אונגר את תמונת הגטו ביד אמן, והתוצאה ראויה לכל שבח – לא רק שלפנינו מחקר רציני, מתועד ומדעי, אלא שהוא גם כתוב בכישרון ספרותי, קולח ונעים לקריאה.
בגטו לודז' חיו בשנות קיומו כ-205 אלף יהודים. היהודים נכלאו בו בחורף 1940 והוא החזיק מעמד עד לאוגוסט 1944 . הוא היה אפוא הגטו ששרד יותר מכל גטו אחר בפולין. הגרמנים הנהיגו מדיניות של הרעבה כנגד יושבי הגטו, ומכיוון שהיה סגור ומסוגר, כמעט ללא אפשרות יצירת קשר עם החוץ, נרשם בגטו לודז' שיעור התמותה מרעב ותוצאות הלוואי שלו הגבוה ביותר מבין כל הגטאות: יותר מ-43 אלף יהודים, כ-21 אחוזים מכל יושביו, מתו בו בייסורים כתוצאה ממדיניות הרעב של הגרמנים.
במספרם של יושבי הגטו חלו תמורות משמעותיות בגלל גירושים המוניים למחנות עבודה (כ-15 אלף יהודים, שרובם נספו) ולמחנות ההשמדה (חלמנו, במהלך 1942 , וביולי 1944: כ-80 אלף ולאושוויץ – בירקנאו, באוגוסט 1944: כ-67 אלף איש).
המציאות בגטו לודז', ששרד יותר משאר הגטאות, הייתה מורכבת ורבת-פנים, ומיכל אונגר עוסקת בכל הסוגיות הסבוכות האלה בהרחבה, מתוך בדיקה קפדנית של המקורות וללא משוא פנים. אחת מן הבעיות הרגישות, המעסיקות את ניצולי גטו לודז' ואת ההיסטוריונים עד היום היא שאלת אישיותו, התנהגותו והערכת מעשיו מבחינה מעשית ומוסרית של "זקן היהודים", מרדכי חיים רומקובסקי. בעיני הרוב המכריע של ניצולי גטו לודז', שרבים מהם עדיין חיים בינינו, יש לתלות לפחות חלק מגורלם המר של יהודי הגטו בהתנהגותו של רומקובסקי. בעיני ניצולי הגטו, רומקובסקי הוא סמל לשיתוף פעולה ולבגידה. אונגר, הבוחנת את התמונה הכוללת בהתנהגותו של רומקובסקי, מי שכונה "גואל השקר", מסכמת את ממצאיה כך: רומקובסקי מצטייר כאישיות טראגית ומלאת סתירות, אדם שהתנהגותו ואופיו מעוררים לעיתים קרובות חלחלה ודחייה עמוקה, אולם בה בעת אפשר להבחין בפעלו גם אומץ, מסירות ודבקות במטרות שהציב לעצמו. דמותו של רומקובסקי, על-פי בחינתה של המחברת, אינה שחורה כולה כפי שצוירה בידי ניצולי הגטו והחוקרים הראשונים, אך גם אינה צחה כשלג כפי שאחרים ניסו לציירה. "יש בה גוונים רבים ושונים של אפור". אונגר מסבירה, שרומקובסקי שיתף פעולה עם הגרמנים לרוב מחוסר ברירה, אבל גם מתוך בחירה ובהנחה שכך ישרת טוב יותר את האינטרס היהודי. הוא נהנה מהשררה ומהכוח שנטל לעצמו, עודד חנופה והתרפסות ונהג כדיקטטור כוחני. אולם – וזה הדבר המשמעותי – "לא המעמד והכוח הניעו אותו אלא האמונה שביכולתו להציל חלק מיהודי הגטו". מבחינה זו, קובעת אונגר, קשה להתייחס אליו כאל בוגד. הוא שירת בעיקר את האינטרסים היהודיים ופעל למענם כמיטב יכולתו.
רבים רואים בנכונותו של רומקובסקי, בעת הגירושים למחנות המוות, להקריב חלק מהציבור היהודי כדי להציל את השאר, קו אדום שאסור היה לו לחצות, וזו בדיוק דילמה טראגית שרוב יושבי-ראש היודנראטים נאלצו להתמודד אתה: האם לקחת חלק בגירוש, כדי להקל ומתן את התוצאות – או להתנגד על-ידי סירוב לבצע את הוראות הגרמנים? לסיכום הדיון בשאלת מאזן פעולתו של רומקובסקי קובעת אונגר כי "בהתחשב באופיו של רומקובסקי ובסבך הבעיות והדילמות המוסריות שפעילותו מעוררת, נראה שהמחלוקת סביב דמותו ופעילותו בגטו תישאר עוד שנים רבות, וטוב שכך".
אונגר מקצה מקום רב לתיאור יישומו של הקו הדומיננטי במדיניותו של רומקובסקי , לפיה היהודים חייבים להירתם בכל כוחם לעבודה עבור הגרמנים, כדי להגדיל בכך את סיכויי הגטו לשרוד. באמצעות שלטונו הריכוזי אכן עלה בידו להפוך את הגטו ליצרני ול"כדאי" עבור הגרמנים, ולדחות את גזרת הגירוש בשנתיים. ה"רסורטים" השונים, אותם מפעלים צפופים בהם עבדו יהודי גטו לודז' לאלפיהם בתנאי עבדות מחפירים, עד כלות כוחם, בתנאי הרעבה והתעמרות, זוכים כאן לתיאור מקיף ויסודי.
מנגד מתארת המחברת את קווי אישיותו ומניעיו של הנס ביבוב, שעמד בראש מינהל הגטו הגרמני במשך כל תקופת קיומו של הגטו. ביבוב, שהפך את הגטו למפעל חיוני לתעשיית המלחמה הגרמנית, פעל כך אך ורק מתוך שאיפה להפיק רווחים אישיים גדולים על חשבון עבודת הפרך של היהודים, ומצבם של יהודי הגטו לא עניין אותו כלל. ביבוב הוא דוגמה לאדם שהלך והתקרנף עם השינוי בנסיבות: כאשר החל יישום "הפתרון הסופי" בגטו לודז' ובגטאות הסביבה השתתף ביבוב אישית בארגון הגירושים ובביצועם ואף רצח יהודים במו ידיו. חיי יהודים, כותבת מיכל אונגר, נחשבו בעיניו כקליפת השום, כאשר לא הביאו לו תועלת וחדלו להעשיר את קופתו. השינוי שעבר ביבוב במהלך חמש שנות המלחמה, מ"אדם רגיל" לרוצח, מתואר בספר בהרחבה.
היבטים נוספים, המאפיינים את גטו לודז' ונסקרים בספר, הם החיים הפנימיים בגטו, על הפעילות הפוליטית, התרבותית והדתית בהם, החיים הציבוריים, הריבוד החברתי, מצב המשפחה, תנועות הנוער וההכשרות במארישין. כן נדונה השאלה המטרידה, מדוע לא פרץ מרד מזוין בגטו לודז'. על שאלה זו משיבה המחברת כך: האמונה הבסיסית שיש סיכוי להצלה בדרך של עבודה היא הסיבה העיקרית שמנעה את ההתקוממות המזוינת. העובדה שהגטו המשיך להחזיק מעמד בעוד שאר הגטאות מתחסלים, עוררה בלב יושביו תקווה, זאת לצד הידיעות על תבוסות הגרמנים בחזית. במצב שבו יש סיכוי ותקווה, התקוממות נחשבת התאבדות מדעת. סיבה נוספת להעדר ההתנגדות, מסבירה מיכל אונגר, הייתה היותו של הגטו סגור ומסוגר כמעט הרמטית, עובדה שמנעה קיומן של ידיעות ברורות ואמינות על הנעשה בחוץ. סגירות זו מנעה כל קשר עם הפולנים בעיר ועם ארגוני המחתרת. האוכלוסייה הפולנית הפגינה "מידה לא מבוטלת של אדישות וחוסר אכפתיות לגורלם של היהודים המבודדים". הצירוף של היעדר מידע ברור על המתרחש, הניתוק וחוסר הסיכוי להיעזר בגורמים שונים מחוץ לגטו ובראש ובראשונה התקווה, שבאמצעות העבודה יש סיכוי להצלה, שמו לאל כל אפשרות להתארגן להתנגדות מזוינת בגטו.
לסיכום ייאמר, כי המחקר שלפנינו הוא כה מפורט, כה בהיר וכה מתועד, שגם מי שלא היה בגטו לודז' יכול להבין את המציאות בו ואפילו לראותה לנגד עיניו.מבחינה זו מהווה המחקר גם גלעד לקהילה גדולה זו, שאף כי החזיקה מעמד עד לשלהי תקופת השואה, בכל זאת לא עלה בידיה להתחמק מגזר-דין המוות שגזרו הגרמנים על העם היהודי ושקדו לבצעו עד לרגע האחרון ממש.
