ידי משה: כתבים מימי השואה
הרב משה קלנברג
בעריכת אסתר פרבשטין
הוצאת מכללה ירושלים
תשס"ה, 2005
285 עמודים
בשנת תשס"ה נחשף כתב-יד רבני שנכתב בצרפת, ובו תשע דרשות רבניות ועוד כתבים אחדים, שנרשמו בעת השואה במחנה ההסגר לה-לנד (La Lande) שבצרפת הצפונית סמוך לעיירה מונט (Monts). בדפים מצהיבים המחוברים ביניהם בחוט תפירה דק, רשם הרב משה קלנברג (Kahlenberg), רבה של קהילת המהגרים במץ (Metz), דברים שנשא לפני הציבור ודברים שהגה בינו לבין עצמו. דרך ארוכה עשו כתביו של הרב ממחנה זה לדרנסי, משם לארכיון יוו"א (YIVO) בארצות הברית, ולאחרונה ראו אור בירושלים בספר "ידי משה".
דרשות רבניות, לבד מערכן החינוכי-מוסרי, הן מסמך היסטורי ייחודי, משום שהן משמרות בזמן אמת פן מסוים של החיים. הדרשה מאירה בצבע את המנהיג העומד מול עדתו, ובוחר את דבריו על פי צרכי המציאות; היא מצלמת מצב של "בו ביום", ומעניקה לו משמעות רוחנית. כאשר הדרשן עצמו גם מעלה את הדרשות על הכתב, יש בהן שילוב של "תורה שבעל פה" ו"תורה שבכתב". גם כאשר יש בדרשות העצמה או הפרזה בעניין מסוים, כדי לעורר את הקהל – שהרי זה תפקידה של הדרשה – עדיין נותרת מעניינת העובדה על מה ולמה בחר הרב לעשות כן .
בימי השואה, עם הרס הקהילות ומוסדותיהן, בהעדר רוב הכלים המסורתיים של המנהיגות, הפכו הדרשה והפסיקה לביטויים מרכזיים של המנהיגות הרבנית. הן פותחות צוהר לעולם הרוחני-חברתי של הרב, בעת אשר "מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה", ומאפשרות להקשיב לשאלות שהרב מעלה מתוך הגותו וכשליח הציבור, לדרכים בהן הוא מנסה למצוא מענה ופשר בעולם האמונה בעיתות מצוקה, ולהתבונן בכיוונים שהוא מצביע עליהם כדרכי תיקון.
נדירים הם המקרים בהם רשם הרב את הדרשות ברציפות והדרשות הגיעו לידינו. לפירסום רב זכו דרשותיו של הרבי מפיאסצ'נה, רבי קלונימוס קלמיש שפירא, שנאמרו בגיטו וארשה. קובץ אחר של דרשות, שנאמרו בסלובקיה ובהונגריה בעת השואה, יצא לאור על ידי המחבר הרב יששכר שלמה טייכטל, בספרו "אם הבנים שמחה", שהודפס בבודפשט בתש"ג, כאשר הרב שהה בה זמנית כפליט מסלובקיה.
רוב כתבי היד הרבניים, בהם חידושי תורה, שו"ת וגם דרשות, אבדו יחד עם מחבריהם בעת החורבן הגדול של יהדות אירופה. לפיכך, ישנה חשיבות גדולה לאותן קבצי דרשות נדירים שהשתמרו.
כתב היד החדש שנחשף ויצא לאור בספר "ידי משה", מתעד את הרב ועדתו דרך הדרשות במיקרו-עולם יהודי של מחנה-מעצר בצרפת הצפונית, ומאפשר גם היבט רחב יותר על המנהיגות הרבנית בשואה, על מאפיייני הדרשות בעת השואה, ובאופן כולל גם על העמידה היהודית במערב- אירופה.
הרב משה בן אברהם יהודה לייבוש קלנברג (.1882 -. 1942) נולד בגליציה, שם שימש מצעירותו כרב. נדודיו החלו במלחמת-העולם הראשונה, ומאז גלה "גלות אחר גלות". בבודפשט ובווינה התערה בחיי הקהילה המזרח אירופית ושימש ברבנות, כך גם במץ שבצרפת, שם התמנה משנת תרפ"ט לרב קהילת "קהל יראים" של המהגרים ממזרח-אירופה וממרכזה, ונודע בפעילותו לאירגון החיים הדתיים. ביתו היה פתוח לפליטים, שמספרם גדל בשנות השלושים. הרב נודע שם גם בדרשותיו, אותן ערך והוציא לאור בשנת תרצ"ה (1935) בספר "דרש משה". דרשותיו הושפעו לא מעט משורשיו החסידיים בחסידות רוז'ין ומאופי הדרשות בגליציה, אך גם מרוחה של הקהילה המערב-אירופית, שבקרבה שימש כרב משך שנים רבות. עם פרוץ המלחמה שתה הרב בעצמו את כוס התרעלה, ולאחר חודשי נדודים בבורדו [Bordeaux] ובדרום צרפת, הוגלה עם רבים מהיהודים ה"מהגרים" למחנה ההסגר לה-לנד בצרפת הצפונית בכסלו תש"א (דצמבר 1940). במחנה זה היה כלוא עשרים ואחד חודשים עם אשתו הרבנית חנה גיטל ואביו הקשיש ר' אברהם יהודה לייבוש. בערב ראש השנה תש"ג (ספטמבר 1942) נשלחו לדראנסי ולאושוויץ.
בחודשים בהם שהה במחנה לה-לנד נשא הרב דרשות בחגים ובהזדמנויות אחרות, ורשם אותן בכתב יד רהוט ומסודר. כתב היד נאסף על ידי אנשי ארכיון יוו"א (YIVO) מארה"ב, אשר שהו באירופה למטרת איסוף חומר ארכיוני מיד לאחר השואה, ובמשך שנים רבות לא זוהה. לאחרונה יצאו הדרשות לאור בספר "ידי משה", תחת כותרת שנתן להן הרב קלנברג בעצמו:
"הנני קורא למגילה זאת בשם 'ידי משה', כשמי 'משה', ועל שם הכתוב בסוף פרשת בשלח: 'וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו'. בשעת שישראל שרויין בצער ממלחמת עמלק, ומלחמה לה' בעמלק מדור דור, וגם אנכי שרוי בצער עם כלל ישראל, וידי כבדות מרוב צרות ואנחות השוברות את כל גופי, ועל אבן ישראל שבעה עינים, ומשה כותב בדמע זכרון זאת בספר, וידיו אמונה עד בוא השמש".
על מניעי הכתיבה של הדרשות רשם הרב:
"הנני כותב בדמעתי, למען יעמדו כל הימים לנגד עיני קיימים, ימים החשכים ולילות הארוכים, גם בעת אשר יעברו מי הזדונים, ויזכנו האל בחיים טובים ונכונים".
אימרתי צרופה במזור ותרופה, דברי נחמות ופדות מבור ודוּת, שנאמתי באסיפות, לאות ומופת לעת המצואות, שגם בתקופות הנוראות, שׂיברנו לעיתים הניבאות בקץ הפלאות, ועוד נאמרו דברים חדתין ועתיקין, ולא ניתנו לכתוב מחמת המסיקין".
הרב ביקש אפוא להנציח את אימי הימים, אך מעבר לכך, לשַמר את מאמציו להפיח אמונה ודברי נחמה, ולהוכיח כי לא פגה אמונתם של בני עדתו ב"קץ הפלאות", וכי "ידיו אמונה עד בוא השמש", שמשו שלו ושל קהילתו. ואכן הדרשות מעבירות תמונות חיים, דילמות והגות בדרכו המקורית ובחיוניותו, שגדרות התיל לא יכלו לה.
כאמור, עם הדרשות נמצאו כתבים נוספים. הבולטים בהם - מבוא פיוטי מרשים ועשיר למגילת "איכה", המתייחס לחורבן דורו, וביאור לפירושו של האבן עזרא למגילת "איכה".
הדרשות לא נאמרו או נכתבו כטקסט היסטורי, אך חותמם של האירועים טבוע בהן, והן שזורות בתיאורים של מציאות החיים במחנה במשך שנתיים גורליות, בהן נחתו עליהם גלי הפורענויות בזו אחר זו, כפי שמבטאת המשאלה: "נאמר 'בבוקר מי יתן ערב' של אתמול, כי כל יום קללתו מרובה".
בדרשות מוזכרים התהליכים שעברו יהודי צרפת "המהגרים" – שילוחם למחנה, הפיכת המחנות למחנות מעצר מינואר 1942, הגידור והבידוד: "ופליטתנו ממושבותינו ורכושנו גולה אחר גולה יותר מעשר גלויות שגלתה שכינה, וארבעה עשר ירחים לישיבתנו פה במצור, ובשלושה חדשים האחרונים הכביד, שגדרו בעדינו סביב, אין יוצא ואין בא". המחסור הקשה במזון נרמז לאורך הדרשות בהזדמנויות אחדות. כך, למשל, בעת פתיחת בית-כנסת, אירוע אשר מלֻווה בדרך כלל ב"סעודת מצווה": "ולחם אין בכל הארץ, ובפרט אצלנו במצור, על כן אחשוב לצאת ידי חובת היום בדברי תורה... ויהי רצון אמרי פי אלה, בחדושי תורה, במקום סעודת חינוך". הרב מתייחס בין היתר לאנטישמיות בצרפת, לגורלם של יהודים במחנות השכנים, ובכתבים האחרונים גם לשילוחים: " 'מחוץ תשכל חרב' – מוסיפין יום יום להביא שבויים. 'ומחדרים אימה' – כי לוקחים מכאן ונשלחים למצודות אחרות גרועות".
ולבסוף, לשילוחים האכזריים ולחיסול המחנה: "ובצאתי החוצה קול יללה נשמע מאבות ואחות וכלות שנלקחו בניהם וחתנם ואהובם... ורק מעט מזעיר אנשים שבאו בימים נשארו, וקולות הילדים הלכו ובכו שאמם עוזבת אותם, והאנחה נשארה על כל הנשארים, מהם על בניהם ומהם על אבותם, ורק מראות עינים נשבר כל לב".
נושא מרכזי בדרשות הינו החיים הפנימיים במחנה והדילמות החינוכיות-מוסריות העולות בחברה יהודית במצור. בעיקר העסיקה אותו שאלת חינוך הילדים, בה הִרבּה לעסוק בפועל, כאשר פתח במחנה תלמוד תורה, והיה מעורב בהתקדמותם של התלמידים.
הדאגה לערבות ההדדית במחנה והערבות כלפי כל עם ישראל בולטת בדרשות. כן הוקדשה דרשה לפתיחתו הרשמית של בית-כנסת במחנה. במקרים אחדים הצליח לומר את דבריו תוך עקיפת צו של רשויות המחנה לשאת דברים על-פי דרישתם. לדוגמה, כאשר נצטווה להתריע מפני הגזל בכרמים - ניצל את ההתכנסות לשיחה על דרכי החינוך היהודי למוסר וליושר. באירועים אלו שימשו המובאות התנ"כיות-מדרשיות כלי ולעיתים שפת-קוד להעברת מסרים בינו לבין קהלו, בלי שאוזן זר תבין זאת.
ואולם במוקד הדרשות עומדים הגותו ודבריו על הפשר והמשמעות הרוחנית שיש לפורענויות ולאסונות הרודפים זה את זה. "ונחשבה לדעת מה זאת ועל מה זאת?"
נושא אחר הבולט בדרשות הוא ארץ-ישראל והציונות. בדרשות בולטת אהבה עמוקה לארץ- ישראל והערצה לעולים אליה וליושביה: "ואין בחפצי לקנתר או להוציא דיבת הארץ או לדרים עליה ח"ו, כי מעולם אהבה רבה לי ולאבותי לארץ וכל ישעי וחפצי בה", ואולם הוא מבקר את המגמה הציונית לראות בלאום תחליף לדת ולנטוש את התורה והמצוות, ומבקש לחדש את הקשר בין עם ישראל, ארץ-ישראל ותורת ישראל, ולחזק את היסוד הדתי בעלייה, כפי שהיה מקדמת דנן.
ברשימה מיוחדת העלה הרב את לבטיו בשאלה האם יש צורך לכתוב קינה מיוחדת על השואה, עוד בעת השואה. הוא ראה בשואה אירוע ייחודי ויוצא דופן בהיסטוריה היהודית.
תחושה זו לא עמדה בסתירה לכך שאסונות אלה הם המשך של חורבן בית-המקדש והגלות שבעקבותיו. את הגותו בנושא זה העלה הרב על הכתב לאחר ט' באב תש"א, בדברי פיוט המתנים את צרותיהם ושברונם, שניתן לראות בהם יצירה ספרותית בפני עצמה, ואולי, בלי שהתכוון לכך ישירות, גם קינה על השואה.
הרב קלנברג, כמו הרבי מפיאסצ'נה בגטו ורשה וגם רבנים אחרים, לא דיבר אל קהלו "מלמעלה" אלא כדבר איש אל רעהו. נראה, כי לא רצה להוסיף על הדכדוך האישי, וכאמור, ראה את התיקון בחשבון נפש היסטורי-לאומי יותר מאשר אישי. הרב הדרשן מתגלה בדרשות כשהוא נושא את התפקיד הכפול של עד וצופה, מוכיח ומעודד, יורד עימם בצרתם ומנסה להעלות אותם לספירה רוחנית.
