צביה האחת: סיפור חייה של צביה לובטקין
בלה גוטרמן
הוצאת יד ושם – המכון הבין לאומי לחקר השואה והוצאת הקיבוץ המאוחדת, 2011
"אני שמעתי אותה פעם אומרת: 'מה עושים כזה עניין מלוחמי גטו ורשה? [...] קצת ירינו בקצת רובים?' זה לא שהיא באמת התכוונה שלא הייתה משמעות או ערך למה שהם עשו, אבל זה היה ניסיון שלה לא לסבול באמת את הסיפור של הניפוח, ההאדרה הזאת. היא לא התכוונה שזה לא היה בעל ערך. אבל זו היתה ההתייחסות שלה. ממה כן לעשות עניין? לפי דעתי – וזה דברים שאני מבינה בדיעבד – אנחנו היינו העניין, שמעון ואני היינו העניין". (עמ' 368)
ציטוט זה מדבריה של יעל צוקרמן, בתם של צביה לובטקין ויצחק צוקרמן, על אודות אמה מובא בספרה של בלה גוטרמן צביה האחת ומשקף במידה רבה את אישיותה של צביה לובטקין, את התנהלותה ואת הדרך המיוחדת שבה שילבה את האירועים והתחומים שהיא הקדישה להם את חייה, וכן את הדרך שבה תפסה את יחס החברה הסובבת לאירועים אלו.
הספר צביה האחת, סיפור חייה של צביה לובטקין, מתאר תיאור מקיף את דמותה של מי שהייתה מראשי מרד גטו ורשה וממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות.
הספר סוקר את תולדותיה – שנות ילדותה ונעוריה בעיירה ביטן במחוז נובוגרודק באחד מגלילות פולסיה, פעילותה בתנועת פרייהייט (דרור), פעילותה בקיבוץ ההכשרה בקילצה ובמרכז החלוץ בוורשה, התארגנות התנועה במחתרת לאחר פרוץ המלחמה תחת הכיבוש הסובייטי והשיבה לוורשה. בגטו ורשה פעלה רבות בתחום החינוכי-סוציאלי והייתה ממקימי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) בגטו ופעילה בו עד השלב הסופי של חיסול הגטו. בשלב זה, עם פרוץ המרד, נמנתה לובטקין עם מנהיגיו. הספר מלווה את סיפור חייה גם בצד הארי של ורשה לאחר היציאה מן הגטו בסיום המרד, בפעילותה בקרב שארית הפלטה עם סיום המלחמה ובעשייתה הציבורית לאחר עלייתה ארצה. בתוך כך בנתה את ביתה ואת חייה האישיים בקיבוץ הצעיר שהיא הייתה ממקימיו.
מחויבותה של צביה לובטקין לעבודת התנועה תבעה ממנה מאמץ רב, וגם מחבריה היא תבעה מאמץ דומה. לפי תאוריה של גוטרמן, היא תמיד הביעה את דעתה בישירות, גם אם לעתים עורר הדבר כעס אצל חלק מחבריה. אולם בצד זאת מסירותה, דאגתה לחבריה וראייתה המעשית הקנו לה מעמד של "האחות הגדולה הנושאת על שכמה את עול המשפחה ואת הדאגה לאחים ולאחיות" (עמ' 48).
מארק אדלמן, אף הוא ממפקדי האי"ל, תיאר כך את לובטקין: "אשה חושבת, מנהיגה. תכונתה היסודית – בעלת מצפון, אמונה עמוקה באדם. הרעות היא עיקר אישיותה" (עמ' 3555). אולם מצפון זה שהנחה אותה תמיד עורר בה לא אחת גם לבטים וייסורים קשים. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא יציאת הלוחמים – ובהם צביה – מן הגטו דרך תעלות הביוב. כאשר נוצר מצב שבו כמה מן הלוחמים אשר קיבלו הרשאה להמתין בתעלה צדדית לא הגיעו אל פתח הביוב במועד הנדרש, לא יכלה קבוצת הלוחמים הנותרת להמתין להם בלי לסכן את כל חבריה ועל כן נאלצה לצאת ולנטוש את חבריה בתעלות הביוב. בעקבות פרשה זו התלבטה צביה רבות והתייסרה ברגשות אשמה. וכך העידה עליה לימים חברתה לובה גביסר: "מה שהוביל אותה כל החיים היה המצפון. לפעמים היתה קצת מגזימה עם המצפוניות שלה, ועד יומה האחרון לא השלימה עם זה. אבל לפעמים צריך לנווט את המצפון" (עמ' 203-202).
כתיבת ביוגרפיה על צביה לובטקין אינה יכולה להיות שלמה ללא עיסוק ביחסיה במשך השנים עם אנטק (יצחק) צוקרמן – מהמייסדים והמנהיגים של האי"ל בגטו ורשה. צוקרמן היה שותפה של צביה לדרך ולתנועה, למחתרת ולמרד, וכמובן שותפה לחיים. דרכם המשותפת לא הייתה פשוטה שכן הם היו שונים מאוד באופיים, כפי שתיאר זאת מארק אדלמן: " שני ניגודים, אך משלימים זה את זה במין איחוד מופלא" (עמ' 355-354). הקשר המיוחד ביניהם והדרך שבה השפיעו זה על זה באים לידי ביטוי באמירתו של אבא קובנר, בהספד שנשא במלאות שנה למותו של צוקרמן (שהלך לעולמו כשלוש שנים לאחר לובטקין):"רוחה של צביה מרחפת כאן ובכל מקום, כל אימת שידובר ביצחק, בחייהם ובמותם" (עמ' 416).
